אחת הפגישות המעניינות שהיו לי עם בימאים הייתה עם היוצר ההוליוודי היהודי, אדוארד זוויק, שהגיע לארץ עם בכורת סרטו האחרון, "התנגדות".
במהלך השיחה עימו, גיליתי אדם סקרן ויוצר גדול בנפש יהודית עמוקה וגאה המוכן ללכת רחוק עם הנושאים שחשובים לו להביאם לידיעת הצופים בכל העולם.
זוויק (56) זכה באוסקר כמפיק על "שייקספיר מאוהב", אך המדובר בבמאי ותיק שמאחוריו שורה ארוכה של סרטים שאת חלקם כולכם ראיתם, כמו: "לגעת ביהלום", "הסמוראי האחרון", "גלורי", "הרומן של אתמול בלילה" "רוחות של תשוקה", "בעל אחד יותר מדיי" (ועוד רבים) ושותפות ביצירת אחת מסדרות הטלוויזיה הפופולריות ביותר של שנות ה-80, "שלושים ומשהו".
אתה יוצר מאוד מגוון. איך אתה בוחר את הפרויקטים שלך? מה מושך אותך בתסריט ?
"הרשי לי לשאול אותך משהו… איך את בוחרת את האדם בו את מתאהבת? אהבה היא דבר שקשה מאוד להגדיר או להסביר. אם יש לך תסריט שאתה יודע שיהפוך לסרט ועובד עליו כבר כמה שנים, אז אתה בטוח מאוהב בו!
על "שייקספיר מאוהב" עבדתי 9 שנים, על "טראפיק" עבדתי 5 שנים, על "רוחות של תשוקה" 4 שנים ועל "התנגדות" משך עשור שלם. מכאן שאין שום טעם שתשקיע כל כך הרבה זמן ומאמץ בתסריט שאינך מאוהב בו.
כמו באהבה, אני למדתי לסמוך לחלוטין על האינסטינקטים שלי וגם אם בדיעבד מסתבר שאני טועה, אני אגלה שאלו עדיין הובילו אותי למקומות מעניינים. "
מהי זיקתך ליהדות בחיי היום יום וכיצד השפיעה על עבודתך בסרט?
"קיבלתי חינוך יהודי טוב, טקס בר מצווה שאני זוכר ושאיפה 'לשמור על הגחלת' במידת האפשר.
מבחינת הידע שלי על הנושא, כבר כילד קראתי הרבה מאוד על השואה וזה משהו שמחלחל פנימה. גדלתי עם הדימויים המקובלים על השואה – דימויים שעל מנת להסביר את רציחתם של 6 מיליון יהודים, הופכים אותם למקשה אחת. כך נוצרה לה, למעשה, אובייקטיפיקציה של יהודי השואה כקורבנות שהובלו כולם כצאן לטבח.
היה זה כאשר נחשפתי לספר מחקר על הפרטיזנים היהודים הללו שהכל החל להשתנות אצלי בדימוי ונכנסתי פנימה כדי להבין יותר".
קיימת תחושה כי בשנים האחרונות יש גידול במספר הסרטים העוסקים בשואה ובמלחמת העולם השנייה. כיצד אתה מסביר זאת?
"תראי, זה לא שהתכנסו להם מפיקי הוליווד הבכירים והחליטו החלטה שכזו, אבל מאחר והחומרים שאנו ניזונים מהם הם בבסיסם דרמות אנושיות או ספרים המספרים על כאלו, כך נוצרות ההזדמנויות לספר סיפורים שטרם סופרו או לחזק אחרים מנקודות מבט שונות.
אני מאמין שהמדובר גם באיזושהי בשלות ובהבנה שיש עוד כל כך הרבה חומרים שטרם נחשפו ומהווים בסיס ראוי לקולנוע איכותי והבה לא נשכח שהניצולים הולכים ונפטרים ככל שהזמן עובר..".
ויחד עם זאת, רוב המימון של "התנגדות" היה אירופאי. מדוע האולפנים ההוליוודים בכל זאת לא השקיעו בו?
"להזכירך, גם לסטיבן שפילברג היו קשיים גדולים מאוד לממן את 'רשימת שינדלר'. הרי בימינו קשה מאוד למצוא מימון לסרט דרמטי בהוליווד כאשר הם מעוניינים בסרטי להיט על גיבורי על, המשכונים וכאלו שהם בעלי פוטנציאל מובהק להפוך לשוברי קופות. האולפנים בהוליווד חששו שהסרט לא יחזיר את ההשקעה. סך הכל המדובר בסרט עם תקציב של 30 מיליון דולר. לא הרבה עבור סרט הוליוודי אך הרבה מאוד בהתייחס לדרמת שואה… באירופה, לעומת זאת, האמינו שיהיה לי סיכוי הרבה יותר טוב. אמנם במימון האירופאי לא יכולתי להשתכר משכורת הוליוודית נאותה אבל יכולתי להוציא לפועל ולעשות את הסרט שהיה חשוב לי לעשות."
בסרט עוסק זוויק בחייהם של הפרטיזנים ובייחוד באחים לבית ביילסקי. זוהי לא הפעם הראשונה שאדוארד זוויק מתעסק במלחמה היסטורית גדולה. ב"גלורי", סרטו מ-1989, הוא החדיר אל מרכז תשומת הלב הציבורית את סיפור החיילים השחורים שלחמו במלחמת האזרחים. "התנגדות" מתאר אף הוא קבוצת מיעוט הנלחמת על כבודה ועל חייה – יהודים ממזרח אירופה (ביילורוסיה) בתקופת מלחמת העולם השנייה. זהו סיפור המאבק העיקש והאמיץ שלהם אל מול המוות אליו נידונו ואל מול אלו שקמו לחסלם.
"האיקונוגרפיה של השואה מזוהה בד"כ עם הפסיביות של הקורבנות" מסביר זוויק. "סיפורה האמיתי של המחתרת היהודית מוסיף מורכבות גדולה לנרטיב שאליו אנו בד"כ נחשפים בסרטים על אירופה הנאצית. לפי כל העדויות, היהודים לא עמדו חסרי אונים אל מול הגרמנים – הם נאבקו על כבודם וניסו לשנות את הגורל שהוכתב להם.
הסרט הזה מדבר בעצם על הדילמה הנצחית שבה שרוי כל אדם כשהוא מתוודה לסיטואציה היסטורית טעונה -"מה אני הייתי עושה במצב שכזה?". לחלק מאיתנו הרצון לנקמה הוא דווקא הרצון להציל את חבריהם מגורלם האכזר. כל אדם חי עם השקפת עולמו האינדיבידואלית".
נדמה כי אחד הגיבורים בסרט הוא דווקא הלוקיישן בו נלחמו: היער. כיצד השפיע על ההפקה?
"היער בו צולם הסרט הוא פשוט ענק ויערות ככלל מהווים עובדת חיים בכל מזרח אירופה. זהו לא יער מקומי אלא יער הנמשך מליטא בצפון, דרך פולין ומרכז אירופה ועד לאוקראינה בדרום. ליער יש כאן נוכחות מיתית והוא מהווה מקום מפלט מיתולוגי לפושעים ולנמלטים לאורך כל ההסטוריה. באופן אישי, היה לי מאוד חשוב להראות את הקשר בין האחים ביילסקי לבין היער "שלהם".
אפילו בצילום היה לי חשוב מאוד להציגו כמקום יפה – מעין תמונת נגד אל מול כל הזוועות שהתחוללו מסביב".
איך התמודדתם עם הקור והרטיבות ביער?
"וואוו… זה היה ממש קשה. אני חושב שממש ניתן לראות בסרט עד כמה קר ורטוב היה לנו. הצוות והשחקנים קפאו מקור אך ידו שבלילה הם חוזרים למלון החמים והנעים. רק המחשבה על האנשים שממש היו צריכים לעמוד בזה הייתה נוראית אך מאידך שימשה את השחקנים לצורך גילום הדמויות שלהם.
איזה משקל היה לסיפור האמיתי בתוך הסרט?
"לסיפור שיש בתסריט משמעות גדולה מאוד עבורי. הסיפור, הרי, הוא אחד האלמנטים החשובים ביותר ביצירה הקולנועית. מבחינה זו, ל"התנגדות" יש סיפור מדהים. בניגוד לסרטים אחרים שרק מבוססים על סיפור אמיתי, כאן לא היינו צריכים להוסיף שום אלמנט דרמטי. כל מה שמצאנו בחומר המקורי היה פשוט עוצר נשימה."
מה עלה בגורל הדמויות לאחר המלחמה?
"טוביה וזו'ס עלו לישראל ולאחר מכן עזבו להתגורר בניו יורק. הם הקימו משפחות וניהלו חיים שגרתיים כנהגי מונית. הם לא נהגו לדבר עם אחרים על עברם, ולא שיתפו את משפחתם בסיפורי הגבורה שלהם עד לרגע שהגיעו הנכדים במסע האישי שלהם להכיר את שורשיהם ודרשו לדעת מה אירע."
יש מי שטען על האלימות הקשה שבה פעלו הפרטיזנים במטרה לשרוד שקידשם אותה בסרט. מה עמדתך בנושא?
"אני לא חושב ש"קידשנו" אותה בשום צורה שהיא. האחים ביילסקי לא היו מלאכים, והם גם לא מוצגים בסרט ככאלה. טוביה וז'וסיה הם בעלי פגמים כמו כל אחד מאיתנו. עובדה זו הופכת את הסרט להרבה יותר מעניין ומורכב. ככל שהמחתרת שלהם מתרחבת וצוברת כוח, האחים בילסקי נדרשים לגלות יותר אחראיות ומנהיגות. הסרט שואף להציג בפנינו את הדילמות שנלוות לפעולות נגד אלימות כשל המחתרת היהודית.
האם כדי להילחם ב'מפלצות' עלינו להפוך בעצמנו ל'מפלצות'? האם אדם צריך להקריב את האנושיות שלו כדי להציל את זו של האחר?… הסרט רוצה שהקהל יזדהה עם הדמויות, אך לא רק איתן, אלא גם עם הסיטואציות הקשות בהן הן נמצאות. במצב שבו חייך נמצאים בסכנה מתמדת, חוש ההישרדות הפרימיטיבית שלך יוצא החוצה. בעיני אין דבר מדהים מזה בקולנוע…".
איך הוחלט ללהק את דניאל קרייג כ"טוביה" ?
"בהיכרות אישית עם דניאל אתה מגלה שהוא איש צנוע ונדיב. לא הייתי אומר שזה מנוגד לעוצמה הקולנועית שהוא משדר, אבל זה לא בהכרח איך שהוא נתפס בעיני אנשים שלא פגשו אותו.
העיניים שלו משדרות רכות ופגיעות אך המבנה הפיסי שלו משדר כוח ואגרסיביות.
כל האנשים שפגשתי והכירו את טוביה בילסקי בחיים סיפרו לי שהתכונות הבולטות ביותר שלו היו הכריזמה והכוחנות שלו. דניאל משדר את שני הדברים הללו. יתרה מזאת, אני עקבתי אחר עבודותיו של דניאל משך עשור ולטעמי, כאשר יזמתי את הפגישה איתו ידעתי כי יש בו את השילוב שחיפשתי.
בסך הכל, הייתה לנו חוויה משותפת מאוד חיובית. היה לי ברור שהוא ייכנס לדמות באופן טוטאלי. הוא בן אדם מאוד שאפתן מבחינה אמנותית. אני חושב שהוא תמיד שואף להראות את יכולותיו בתפקידים מגוונים".
האם נראה לך שהכוחניות של ז'וסיה – האח הפרטיזן – מנעה ממנו להיות דמות סימפטית בעיניי הצופים?
"הוא התנהג כמו דיקטטור כלפי האחרים ועם זאת רבות מהפקודות שלו שמרו על אנשי המחתרת בחיים. לא כל מה שהוא עושה בסרט הוא ראוי מוסרית בעיני, אך אני לא מאמין שביכולתי, או ביכולתם של אנשים כמונו, לשפוט אותו או כל אדם אחר שחי במצב הנוראי והבלתי אפשרי הזה. הנסיבות היו כה קשות שאין בידינו את הזכות לבקר לוחמים אנטי-נאצים על פעולה כזו או אחרת שלהם. אם כוחו ויציבותו של טוביה הפכו אותו למנהיג מלידה, אז זוהי דווקא הכריזמה של ז'וסיה שהפכה אותו ללוחם מצטיין. ז'וסיה עובר תהליך בסרט. הוא הופך מאיש של מעשי נקם אינסטינקטיביים לאיש בעל נאמנות יוצאת דופן וחסרת עכבות למחתרת שלו".
איך אתה מרגיש לאחר שהסרט יצא – לאחר עבודה של עשור עליו?
"הסימנים הטובים היו אצלי כבר מההתחלה: קריאה אחת של הספר הספיקה לי כדי להבין שאני מעוניין לביים את הסרט. עבדנו על הסרט הזה במשך 10 (!) שנים, כך שאני חושב שעם הכנות שכאלה קשה לי שלא להיות מרוצה ממנו. אחד האינסטינקטים האנושיים הבולטים הוא הצורך שלנו לשמר זיכרונות. אני לא מתנגד לסיווג של "התנגדות" כסרט פעולה בעל ערך בידורי, אבל אני חושב שהחשיבות שלו נמצאת בהיותו תוצר נוסף של הזיכרון ההיסטורי – כזה שיש לשמר אותו לדורות הבאים. סיפורם של האחים ביילסקי הוא בן מעל ל-60 שנה אבל אני גם חושב שיש לו נגיעה אקטואלית למשברים כמו כאלו שאנו חווים היום.
כרגע, אני מודה כי אני מרגיש הקלה. כמו אחרי כל סרט שאני עושה, אבל לא כמו עם הסרט הזה.
למעשה, סיימתי אותו כבר לפני כחצי שנה. וכאמן, אני מתחיל לחוש חוסר מנוחה ואת הצורך במשהו חדש.
יחד עם זאת, במקרה זה, אני מרגיש הקלה שהסרט הזה כבר לא שלי בהגדרה. הוא היה שלי במשך כל כך הרבה זמן, ועכשיו הוא שייך לכל מי שצופה בו".