ראיון עם אנקה דמיאן, בימאית



יוצרת הקולנוע הרומנייה המוערכת, אנקה דמיאן, הגיעה השנה לפסטיבל חיפה עם סרטה, "מסעה המופלא של מרונה", לביקור חפוז של 24 שעות ובין הפתיחה החגיגית של הפסטיבל לבכורת סרטה, הספקנו להחליף רשמים ולדבר על אהבת המקצוע.

 

לדמיאן זהו ביקור ראשון בישראל והיא כבר יודעת שלא יהיה האחרון. היא מתרשמת מהאווירה על הכרמל המוריק ומהפינוק של המארחים המקומיים שקיבלו אותה בזרועות פתוחות ועם מיטב התנאים.

 

מבין כל הפונקציות שיצא לך לעשות על הסט: התחלת כצלמת ואחר כך גם בימאית, תסריטאית, מפיקה – לאיזו את הכי מתחברת?
"חייבת להודות שלבימוי. משום שזהו המקום בו רואים את חזון הפרויקט לו מעניקים חיים. אני עובדת עם אנשים, עם צוותים המפוזרים במקומות שונים שאחרת לא היו נפגשים אף פעם ואני שומרת איתם על קשר לאורך כל תקופת העבודה ולאחריה. יש פה משהו בתהליך הזה שהוא כה מתגמל כאשר אפילו כל אחד מהם מבחין איך פרץ את גבולותיו שלו כדי להתחבר לרעיון אחד, לחזון אחד שהוא שלך, שהוא בראש שלך ושהצלחת להגיע למחוזות רחוקים מאלו שפיללת להם.
זהו תהליך מאוד מעייף אך מבחינתי הכרחי, שהרי למרבית בימאי האנימציה יש עוזר אחד שהוא זה שלמעשה נמצא בקשר עם כל העוסקים במלאכה ואפילו מסנן את השאלות בעוד שאני עובדת אחרת. לי אין עוזר (אסיסטנט), אני זו שבקשר עם כל בעלי התפקידים, נוצרת מערכת יחסים שהיא מפרה ומועילה ודווקא מהמקום הזה נולדות התוצאות המעניינות יותר. בצורה כזו, הסרט הופך לביטוי אומנותי מקורי גם אם מתבססים על החזון והרעיון ההתחלתי. התרומה של כל אחד לתהליך היצירה הוא מה שמוליד את התוצאה הגדולה והטובה.
זה בדיוק משהו שחשבתי עליו לפני שהגעתי לכאן על איך זה יעבוד לי עם הפרויקט הבא שלי שהוא מוטרף לחלוטין: קומדיה מוסיקלית באנימציה, סוג של סיפור רובינזון קרוזו הפוך העוסק בפליטים בים התיכון !
אני תוהה איך יתחברו להם כל היוצרים לכדי יצירה אחת שעושה הגיון מנקודת המוצא של הסיפור שיש לי בראש. גם ברגע שמישהו אומר לך שהוא מעוניין לעבוד על הפרויקט, זה לא משום שהוא מבין באמת על מה המדובר, אלא, מוכן להיפתח לאפשרות של היצירה שלו ואני באמת סקרנית כיצד יקרום עור וגידים, והמקום הזה בדיוק של היצירתיות והניצוח על כל השותפים הוא זה שהכי מרתק אותי… הבימוי."

 

 

את תמיד עובדת על סרטים שהם פרי הרעיון או התסריט שלך?
"אני אוהבת לצאת מנקודת מוצא שאני חושבת עליה או מתפתחת לי בראש ומתבשלת לה לכדי תבנית שניתן להפוך לסיפור. יחד עם זאת, קיבלתי הצעות מיוצרים שונים ממדינות שונות לביים סיפורים שונים. גם אם הסכמתי זה יכול היה לא לצאת בסוף משום שאני מציבה תנאי בו אני דורשת חירות אומנותית על התסריט שאני אצור ממנו סרט לפי ראייתי שלי.  אני יכולה להרשות לעצמי היום לדרוש את זה כמישהי שאכן מילאה כל תפקיד אפשרי על הסט וככזו יש לי ראייה מרחבית וכוללת שמאפשרת הסתכלות אחרת. לכן, רוב הפעמים זה לא צלח והסרטים שיצרתי היו מרביתם פרי כתיבה או פיתוח שלי.

 

אנקה – ילידת קלוז' – היא כיום יוצרת מנוסה שבאמתחתה סרטים מז'אנרים שונים, בולטות מיוחדת בתחום האנימציה ושלל פרסים והערכה על עבודותיה המגוונות.
אך תחילת הדרך לא הייתה מובנת מאליה. היא מספרת: "הייתי בת 18, סיימתי תיכון בהיותי מצטיינת אולימפיאדות מתמטיקה ולאחר שההורים לא נתנו לי להירשם בתיכון למסלול אומנויות פלסטיות. (בתור "פשרה" לקחתי קורסים במוסיקולוגיה ונרשמתי למועדון הקולנוע המקומי שאיפשר לי חשיפה אומנותית אותה חיפשתי), הגשתי בקשה להתקבל ללימודי צילום קולנוע באקדמיה בבוקרשט תוך הבנה שזה מה שאני אעסוק בו ושאתחיל לעשות סרטים רק כשיהיה לי משהו להגיד. עניין או נושא שאני רוצה לבטא. אני הבנתי על עצמי מהר מאוד שאני לא "יודעת לעשות סרטים", אלא, מסוגלת לתקשר ולהעביר מסרים באמצעות סרטים. זו גם הסיבה ששפת האנימציה מתאימה לי כמו כפפה. השפה כל כך עשירה ומאפשרת וזוהי, למעשה, צומת בה נפגשות כל האומניות גם יחד, מבחינתי."

כך החלה לביים ולעסוק באנימציה מבלי שהייתה לה ההכנה הספציפית לכך, אלא, מסגרות וידע עוטפים ורצון גדול להתבטא על נושאים שעניינו אותה ובהמשך גם בערו בה.

הסרטים הראשונים שביימה היו על אומנים בכלל ואמנים פלסטיים בפרט. כאלה שהכירה והוקירה והרגישה צורך לספר עליהם. לאחר מכן הגיעו מספר סרטים קצרים וסרט דוקומנטרי על אמינסקו – גדול משוררי רומניה. באותם השנים הייתה גם אימא לילד קטן שהיה זקוק לנוכחותה ולכן רק ב – 2008 כתבה וביימה פיצ'ר ראשון ("מפגשים מצטלבים") מתוך חוויות שראתה בדרכה.
בהמשך הגיעו 3 פיצ'רים נוספים ("קיץ לא יציב", "בריא לחלוטין" ו"מלון ירח קאבול"), סרטי אנימציה מרתקים ("קרוליק"), סרטים קצרים וסרט אנימציה דוקומנטרי, "ההר הקסום", שזכה להערכה רבה, פרסים ואף הוקרן בארץ.

 

מה את מרגישה שמעניק לך האמצעי של אנימציה בביטוי האמנותי שלך? האם את את מצליחה להעביר דרכו יותר?
"ראשית, אני מרגישה כאן שהשפה הקולנועית היא הרבה יותר עשירה. לא משנה כמה מקיף ומפורט יכול להיות צילום בפיצ'ר, האנימציה מאפשרת לשחק עם המרחב בצורה אחרת לחלוטין. ניתן לייצר פרספקטיבות חדשות, לחדש אחרות ישנות ואפילו להיכנס למימד רביעי – מה שלא ניתן בסרט לייב אקשן (פיצ'ר).
אני מאמינה שבקולנוע אנו חיים בהולוגרמה אומנותית – ואת זו אני יכולה לבטא וליצור בחופשיות באנימציה.
מלבד זה, באנימציה זהו תהליך שהזמן שלו הוא שונה מצילום סרט רגיל."

 

 

אנא הסבירי…
"כאשר אני מצלמת סרט רגיל, עומדים לרשותי על פי רוב כ – 24 ימים ואני קשורה לשלל חוזים והסכמים עם כל מי שעל הסט, עם הגבלות הפקה והרבה לחצים. בסרט אנימציה עומד לרשותך זמן רב יותר, בדרך כלל הפקה של שנה, קיימת גמישות מסוג אחר בתנאי ההפקה ויכולת השינוי בעבודה עם בעלי תפקידים – משחקנים ועד מאייר היא גדולה יותר.
זו, אגב, אחת הסיבות שכאשר אני חושבת על פיצ'ר עתידי שאעשה, ארצה שהוא יהיה כזה ללא מגבלות שאנשים מגיעים בהתנדבות התחלתית או בידיעה כזו של זרימה אומנותית או כזה שיהיה לו מספיק תקציב שיאפשר שינויים והארכת זמן ההפקה ככלל. אם אלו ימי חזרות, גמישות של צילומים וכו'. אני יכולה לתת לך אינספור מקרים שהם מתסכלים מבחינה הפקתית כאשר יש שחקן/ית שצריכים להצטלם והם ביום לא טוב שלהם, בפועל – אני אקבל מהם פחות על הסט… אם יכולתי להחליט שהצילומים יזוזו ליום אחר או שמשהו פשוט לא עובד עם השחקן ויכולתי להחליף יותר בקלות, אזי זה היה עדיף."

 

 

האם בסרט אנימציה יש לך פחות עבודה עם השחקנים?
"ממש לא. נהפוך הוא. העבודה כאן היא הרבה פעמים יותר מורכבת מולם. בסרט של מארונה עימו הגעתי לפסטיבל, למשל, כינסתי את השחקנים, עשינו חזרות ואז הקלטנו את הטקסט ללא הסרט לפנינו על המסך. הם כאילו שיחקו אותו "בימתית", "על יבש". מלבד כך, בעוד שעל סט סרט רגיל יש לך מסביב 40 איש שלפעמים יכולים להוציא אותך מריכוז – האחד בדיוק רעב ונוגס בתפוח בעוד השחקנית שמצטלמת מנסה לשפוך את ליבה לצורך התפקיד…, השני מעשן, השלישי צריך עכשיו משהו אחר וכו'… – כאשר אני עובדת עם הקאסט על הטקסט לסרט אנימציה, אין לי את כל המורכבות הזו מסביב. יש הרבה יותר אינטימיות."

 

 

יש משהו שהזמן והניסיון לימדו אותך בעבודה עם שחקנים שהיום שינית גישה לגביו?
"כן. לחתוך הרבה יותר מהר. בעבר אם הייתי רואה שמשהו עם שחקן/ית לא עובד, הייתי נותנת צ'אנסים, מחכה אפילו 3 חודשים אם צריך בתהליך של טרום הפקה או חזרות. היום אני כבר למודת ניסיון לראות את הסימנים מהר מאוד ואם זה לא זורם ובקצב טוב, מעדיפה להחליף מאשר להתפשר או להיתקע."

 

 

מה מייחד את הסרט עימו הגעת מבחינה טכנית – אומנותית? חידושים?
"
בסרט הזה יש משהו שהוא מפתיע. הוא חובק בתוכו המון. על פניו, עושה רושם של סרט לכל המשפחה אך בעצם עמוק מאוד ועוסק במהות החיים, בתפיסת האושר, האהבה והחיים אל מול המוות. כלומר מתייחס למוות כשיעור על אהבה. בסרט הזה יש כל כך הרבה ממני, מהתובנות שלי לצד הישג אומנותי לא מבוטל. שילוב של מימד שני ושלישי שהוא לא תלת מימד וזה חלק מהייחודיות שלו.
ייאמר לזכות הסרט שהסיפור והויזואליה עובדים בצורה אורגנית. זאת הודות לשלושה אומני אנימציה נפלאים עימם עבדתי: איאונה ניקוראה, לוק אספוץ' ושרה מזטי. אני הסברתי להם כיצד אני רואה את הסרט בעיני רוחי ונפעמתי מההצעות והרעיונות שהם הביאו.

 

 

 

אנגל דמיאן (28), בנה של אנקה הוא שחקן מוכשר ובסרט זה זוהי עבודת הביכורים שלו כתסריטאי.


איך הייתה העבודה איתו ביחד? כיצד נולד הרעיון ?
"הסיפור של הכלבה המקסימה הזו שואב את מקורותיו ממקרה אמיתי שהיה. אני הצלתי בשעתו כלבלב שאנגל העביר אליי. דאגתי לו מאוד אך העניין הגיע עם "מחיר". כאשר אני נשאלת מה הקושי או הבעיה שלי, התשובה שלי הייתה הכלבלב משום שאני נוסעת כל כך הרבה…. היום הכלבלב הוא כבר כלב בן 11 . יום אחד כאשר טיילתי איתו ברחוב, השתרכה מאחורינו כלבה חמודה ולא עזבה אותנו. אני מצאתי לה בית אך הבחנתי עם הזמן שהבעלים מתחלפים כל הזמן בבית בו שמתי אותה. באותה העת בדיוק סיימתי את "ההר הקסום" ורציתי להתחיל בסרט על מלאלה. לא הצלחתי להשיג מימון ואז כל הסיפור של הכלבה החל לתפוס מימדים במוחי. הבנתי שלא מדברים מספיק – לטעמי – בסרטים על ערכים גדולים של איכפתיות, אהבה, חום ושייכות – סוגיות המעסיקות אותי רבות –  וכך החל להירקם הרעיון. זמן ההגשה היה קצר, אני הייתי עסוקה בפרויקט נוסף ושאלתי את אנגל האם זה מעניין אותו לפתח את הסיפור. הוא שמח על ההזדמנות והרעיון, כתב תסריט נהדר שהוגש בזמן ולפניכם התוצאה."

 

רבים מהסרטים בהם את עוסקת נוגעים בנושא של זהויות, חיים ומוות, הישרדות ומלחמה. למה?
"נכון. הנושאים האלו באמת מעסיקים אותי. כאשר יצאתי לדרך עם הסרט, "קרוליק" והמשכתי עם "ההר הקסום", רציתי ליצור טרילוגיה אותה תכננתי לסגור עם "מלאלה" על הירואיות. תהיתי מתי רעיון או ערך הופכים להיות חשובים יותר מהחיים עצמם. מתי מישהו מוכן להקריב את חייו למען מטרה מסוימת. ואז יש את נושא האהבה, החיים למול המוות ומגיעים לאיזשהו מעגל שתמיד סובב סביב העקרונות הללו כך שמבחינתי העיסוק בהם טבעי ונכון לי."

 

 

בסרטייך את בדרך כלל דוגלת בקו-פרודוקציות או שכך יצא?
"אם חושבים על כך, הסרטים שלי לא ממש רומנים בהגדרתם. הם הרבה יותר קוסמו-פוליטיים בסוגיות שלהם. ואם המדובר באנימציה, הרי שברומניה זו ממש משימה בלתי אפשרית. הקרן המרכזית לפיתוח הקולנוע (CNC) מאפשרת תקציב לאנימציה שהוא שליש מתקציב פיצ'ר. תקציב שיכול להתאים לסרט אנימציה קצר אך לא ארוך ואז המציאות מחייבת אותי למצוא מקורות מימון נוספים. במקרה של מארונה הייתה זו צרפת כמדינה עיקרית למימון ואני באתי "מהבית" עם מה שניתן כך שתהיה לי גם אמירה בסרט עצמו. באופן כללי, אני מחפשת שותפים שיעניקו לי את החירות האומנותית לה אני זקוקה כדי ליצור את סרטיי ואת זה לא תמיד, אם בכלל, אמצא ברומניה. יש ברומניה אומני אנימציה נהדרים עימם אני עובדת, יש לי שם ממש צוות, אך מבחינתי התוצאה היא זו שחשובה כך שאני נעזרת באנשים מוכשרים ממדינות שונות כמו: בלגיה, נורבגיה, איטליה, פולין… ולבסוף הרווח הוא רווח אומנותי נטו.

 

 

מה דעתך על מצב הקולנוע ברומניה?
"יש לנו המון אנשים מוכשרים מאוד אבל באיזשהו מקום קרה דבר מצער שכל הארגונים או הגופים האמונים על התחום הקולנועי לא התאחדו כדי להשיג את המטרה הגדולה והפילוג שנוצר, בסופו של דבר, פוגע ביוצרים עצמם. המערכת מאוד מסורבלת ויכולה להכשיל פרויקט עוד לפני שיצא לדרכו. העניין אותו אני מציינת כרגע נכון עוד יותר לתחום האנימציה הסובל מחוסר תשומת לב משווע בעוד אם אני מכניסה גורמים ממדינות שונות, הפרויקט יוצא לדרך כהלכה, מקבל תקציב ראוי ונעשה."

 

 

מהו הכוח שאת חושבת שקיים בסרט שבהגדרתו מיועד לכל המשפחה – בטח מבחינת איך שילדים יקבלו אותו?
"אני קיימתי הקרנות של הסרט לילדים גם ברומניה וגם בצרפת ובגרמניה וראו אותו ילדים החל מגילאי שלוש שהחזיקו מעמד לכל אורכו. לילדים יש הבנה מאוד רחבה של המציאות והיופי שבהסתכלות שלהם היא התמימות. השלב הזה של לפני הצבת גבולות או הבנת אינטרסים, כשהכל מתפרש אצלם באופן בסיסי וטהור ומבחינה זו, הסרט התקבל אצלם נהדר.
כל ילד מגיע עם משפחה שלה יש פרשנות משלה ולכן הסרט גם יתפרש אצל כל אחד אחרת אך זהו היופי שביצירה ואומנות.
אחת השאלות המעניינות ששאל אותי ילד בגרמניה היא מדוע הכלבה מתה כבר על ההתחלה. אני עניתי שאת הקטע העצוב שמתי בהתחלה כדי שכל היתר יהיה חגיגה של החיים ושל שמחה. כאשר נשאלתי מדוע עשיתי את הסרט בכלל, עניתי שגם לי הייתה כלבה שהעניקה לי את מתנת האהבה ואותה החלטתי להעביר לכם דרך הסרט."

 

 

עניין של גישה?
"ילדים הם הרבה יותר נבונים מכל מה שאנו מייחסים להם ולדעתי עליהם לראות את החיים כמשהו שלם שיש בו מהכל. כאן זה בהחלט כבר עניין של גישה בין אלו המצדדים שלילדים יש להראות רק אגדות יפות של דיסני (שגם הן לא חפות מהיבטים שונים של החיים ולא כולם חיוביים) ולייפות את המציאות לבין החיים כפי שהם תוך שימת דגש על היופי והאהבה. בסופו של דבר, זה בעיני המתבונן ותלוי גם מהי רמת הפתיחות של כל אדם לקבל משהו ממה שהוא רואה."

 

 

מהם הפרויקטים הבאים שלך?
"מלבד סרט האנימציה שציינתי קודם לכן, יש לי פרויקט אותו אצלם באפריקה ועוד אחד שמתגבש אצלי בתקופה האחרונה. פרויקטים תמיד יש. על פי רוב, אחד עליו אני עובדת ואחד "בקנה"…. תמיד יש לי יותר ממה שאני יכולה לעשות אבל קיומה של רשימה שכזו מאפשרת לי להסתכל קדימה תוך שימור חדוות היצירה ולי זה עובד מצוין."