ליסה ריבו שהגיעה לפסטיבל לשפוט בתחרות הדוקומנטרית, היא מנהלת המרכז הלאומי לקולנוע יהודי – בוסטון שלמדה בבי"ס יהודי עד גיל התיכון, ביקרה רבות בארץ בעברה, כילדה – הגיעה לביקורים משפחתיים ובעלי משמעות תיירותית בעיקר, כיום מגיעה במסגרת עבודתה כמי שמנהלת מרכז כה חשוב.
זוהי פעם ראשונה שהיא מגיעה לפסטיבל חיפה על אף שאת פנינה בלייר – המנהלת האומנותית של פסטיבל חיפה היא מכירה כבר שנים רבות.
"התחושה היא של "בית". כולם כאן קשורים לקהיליית הקולנוע ולאוהבי התחום כך שהתחושה היא טבעית", מספרת ריבו.
את המרכז שלה בבוסטון היא מנהלת יחד עם אימה, שרון ריבו, שהייתה גם מקימתו.
מה שהן עושות הוא ייחודי וכיום נחשב לארכיון הסרטים היהודי הגדול בעולם.
כיצד התחיל?
"התחיל עם אימא שלי שהגיעה לבוסטון כדי ללמוד בקולג' של ברנדיס. היא החלה את דרכה המקצועית כאישה השנייה בלבד שהחלה להפיק במסגרת שלמדה ונקלטה היטב בתעשיית הטלויזיה בתחום החינוך. היא הייתה חלוצה בתחום הפקת הסרטים הדוקומנטריים בשעתו – כאישה.
עד מהרה ניגש אליה אדם שהציע לה לקנות אוסף של סרטי יידיש נדירים. רובם סרטים אילמים שנעשו בשנות ה – 20 וה – 30 של המאה הקודמת ע"י יוצרים רוסיים ובעיקר יוצרים פולנים ומעטים מארה"ב. בשנות ה – 70 אף אחד לא התעניין בסרטים האלו שנעשו בתקציב נמוך ובשפה שמעטים הכירו.
מה היה גודל האוסף המדובר?
"האוסף כלל כמות של 20 סרטים שרובם היו מלאים ושלמים. היא הבינה מייד שהם בעלי ערך על אף שעוד לא נמצא "מקום" בשבילם בתודעה וברצון התעשייה להקרינם. היא פנתה למקומות ומוסדות שונים כדי לנסות ולהציגם וזכתה להרבה מאוד תשובות שליליות וחוסר עניין מצידם.
מבחינתם, היה מדובר בשפה גלותית ומתה. אפילו בישראל לא היו מעוניינים בסרטים הללו.
וכך, מבלי שתדע שזה מה שעתיד לקרות, היא "הרימה את הכפפה" ואמרה שהיא כבר תמצא את המסגרת הראויה עבורם וכך נולד לו הארכיון הלאומי לקולנוע יהודי !"
וכיצד גדל?
"מה שהפך לארכיון הכי גדול לסרטים יהודיים, קלט לתוכו כל סרט בעל תוכן יהודי – החל מתקופת הסרט האילם והוודביל, דרך הסרטים הנוספים בשחור-לבן, סרטים בעלי תוכן מהמקורות ולא רק שנעשו ע"י יוצרים מגוונים (לא רק יהודים). גם מהוליווד וגם מהעולם כולו.
מה שמעניין הוא שסרטים רבים שהגיעו אלינו מאותן שנים ראשונות, זכו לכינוי: "סרטים יתומים" שבאמת נזקקו לנו כדי לצאת לעולם ולהגיע לקהל. במהלך הדרך, היה מי שחשב שוודאי המדובר בסרטים של וודי אלן וברברה סטרייסנד אבל לא הבינו את המשמעות והמקורות העתיקים הרבה יותר שהיו ברשותנו במאגר הארכיון. "
בשנת 1991 חברה שרון – אימה של ליסה – לג'ים הוברמן (מבקר קולנוע בניו יורק טיימס) וכתבה איתו ספר על תולדות הקולנוע היידישאי. "רק לאחר מכן, התחילו להבין בעולם שהקולנוע היידישאי לא היה עניין של מה בכך", מספרת ליסה.
אם כן, אם מגיעים אליכם היום מפסטיבלי קולנוע יהודיים בעולם, יש לכם מה להציע בייחוד כסרטים ישנים?
"הרבה אבל לא רק, משום שאנו פועלים באפיקים נוספים. אדם יכול להגיע אלינו למטרת מחקר לקראת סרט או נושא. אנו גם דואגים לשחזור של סרטים ישנים ושיפור איכותם. אפשר לקבל מאיתנו קטעי סרטים שישמשו כדוקומנטציה בתוך סרט אחר, כויז'ואלים או כחומרים תיעודיים למוזיאונים ברחבי העולם – החל מ'יד ושם' וכלה במוזיאונים עם נושאים רבים אחרים הקשורים באיזשהו אופן לעולם היהודי. כמו כן, ברבות השנים הפכנו להיות מפיצים עבור יוצרים שעשו סרטים הרלוונטיים לנו ולא היה להם ידע או יכולת להפיצם (וגם לא היו מפיצים שהתעסקו עם סרטים מסוג זה), ונכון להיום אנו מייצגים כ – 100 יוצרי קולנוע שונים אשר בזכותנו סרטיהם מופצים וזוכים לתהודה.
יש לנו פסטיבל בוטיק משלנו מידי אביב בו אנו מציגים כ – 20 סרטים וגם מעלים תערוכות אומנות .
מתוקף כך, אנו משמשים גם על תקן אוצרים של סרטים ואומנות וגם על תקן יועצי תוכן לפסטיבלים שונים המחפשים תוכן."
ואם מדברים על פסטיבל קולנוע בינלאומי, טוענת ריבו שגדולתו של כזה הוא בשילוב בין החדש לבין הישן והקלאסי.
כיצד את רואה את המרכז שלך היום?
"אני רואה אותנו כגשר בין הישן לחדש, בין היוצר לקהל.
לפעמים המדובר בפונקציות שונות, אך הקשר בין כל הפעילות הוא אורגאני."
האם אתם מהווים כיום את הארכיון היחיד לקולנוע יהודי?
"יש את הארכיון שהקימה ליה ון ליר בירושלים (שעבדה ומכבדת מאוד את אימי) שהוא קטן יותר, את הארכיון של ספילברג המתייחס לשואה ועוד ארכיון שואה קטן באוניברסיטה בארה"ב אך במימדים ובמגוון – אנחנו הגדולים ביותר."
מה עשית לפני שהגעת לעבוד במרכז?
"עבדתי באוניברסיטת הארוורד על פרויקט מחקרי גדול בתחום התרבות, הייתי אוצרת אומנות בשלושת המוזיאונים הגדולים בארה"ב וכתבתי את הדוקטורט שלי בתחום. אומנם לא ידעתי שאגיע לעבוד בסוף בארכיון, אך כאשר גדלים בבית שכל כך מטפח תרבות, חינוך וסרטים – הדרך היא בטוחה. גם אחי הוא יוצר סרטים דוקומנטרי. כל מה שאנו עושים הוא בגדול לעזור ולקדם מידע חשוב באמצעות סרטים".
מהיכן מגיע המימון?
"המדינה נותנת מעט מאוד, יש רכישות קטנות של ספריות ומוסדות אקדמיים, מקבלים גם ממספר מקורות נוספים ואת השחזורים והפסטיבל אנו מממנים בעצמנו. גם כאשר חסר, אנו לא מפסיקים את מה שאנו עושים וזקוקים תמיד למקורות נוספים, באופן טבעי".
האם את מגדירה עצמך כפמיניסטית?
"וודאי. כל צעד ושעל שאימי עשתה ושאני ממשיכה הוא גאווה חלוצית בתחום שלנו. פרצנו כל כך תקרות זכוכית…"
ואיך זה לעבוד עם אימך?
"על אף שזה לא פשוט, זה הכי מדהים שיש בעולם. זוהי עבודה המבוססת על אמון ועל מטרות משותפות. אנו עושות עבודה של עשרה אנשים. עובדים עם "צבא קטן" אך יעיל מאוד.
עצם העובדה שאנו רואות את עצמנו כשומרות הסף של ההסטוריה של העם היהודי בסרטים, זוהי אחריות גדולה על כתפינו – ביחד".
האם את רואה עצמך כיוצרת סרטים בעצמך בעתיד?
"כן. בעיקר בתחום ההפקה… אך כל דבר בזמן שלו".