ולריה גולינו, השחקנית האיטלקיה היפה והכריזמתית שבאמתחתה 88 הופעות בסרטים איטלקיים ("הון אנושי", "אי של שקט", "רספירו") ואמריקנים ("איש הגשם", "פרידה", "לעזוב את לאס וגאס", "שנת האקדח"…), הגיעה לארץ כדי לקדם את סרטה הראשון באורך מלא כבימאית. "דבש", המדבר על התמודדותה של בחורה צעירה עם המשמעויות של המתת חסד.
מסתבר שלביקורה בחיפה – מבחינה אישית – יש משמעות הרבה יותר גדולה מאשר "רק" הגעה לפסטיבל : סבתה הייתה יוניה, סבה היה מצרי והם הגיעו לישראל וחיו בחיפה במקום בו הייתה קהילה יוונית. כאן נולדה אימה ואת הסיפורים על חיפה היפה שמעה כל חייה. עכשיו הגיעה לפרמיירה של סרטה הראשון כבימאית יחד עם האימא … וזו סגירת מעגל רצינית עבורה.
על אימה היא מספרת שהיא ההיפך הגמור ממנה: ביישנית, לא אוהבת להצטלם, בעוד ולריה כשחקנית, למשל, מאוד אוהבת להצטלם…
בתחילת דבריה הצהירה שבדרכה לישראל, הקדישה מחשבה לשאלה למה לא הגיעה לכאן עד כה אך הבינה שלבית ולמשפחה אין זמן מוגדר. זה תמיד טוב להגיע ועכשיו היא פה!
גולינו רצתה לביים סרט כבר הרבה זמן אך לא דיברה על כך. היא רצתה להרגיש מספיק מוכנה.
לפני 3 שנים ביימה את הסרט הקצר הראשון שלה באורך 15 דקות ובזמן שערכה אותו, קראה ספר שהיווה את השראתה לסרט, "דבש".
תוכן הספר מאוד העסיק אותה. כמי שמגיעה ממדינה שיש בה הרבה דברים נפלאים אך גם אחרים שלא, כמו מצב פוליטי מוזר, היא הבינה כי כל הסוגיה הזו של המתת חסד וזכותו של אדם להחליט על חייו היא רלוונטית מאי פעם. כידוע, איטליה היא מדינה מאוד קתולית המתנגדת למעשה מטעם הכנסייה וזהו טאבו חזק. גולינו לא מגיעה בסרט ממקום של שפיטה, אלא, ממקום של הצגת נושא.
בהיותך שחקנית שנים כה רבות, מה הניע אותך לביים?
"האסתטיקה של הקולנוע היא מה שמושך אותי. לאחר 30 שנה של הופעה בסרטים, אני הרגשתי צורך ליצור משהו משלי. דרך העיניים שלי. אני רוצה ליצור תמונה שאני קובעת בה את הפריים.
ומשהו בצורת ההסתכלות שלי על החיים שגם לאחר שנים כה רבות במצב צבירה מסוים, דברים יכולים להשתנות, ממש קוסם לי."
וכל נושא האסתטיקה לא מפליא: גם בסרט שלה ניתן להבחין באסתטיקה צילומית ומחשבה כיצד למקסם כל פריים וגם במראה שלה היא מרשימה, זוהרת, אופנתית וגאה במותג האיטלקי אותו היא לובשת.
מדוע הולכת הגיבורה בסוף הסרט למסגד, כי מלבד אותו רגע, אין שום היבט דתי אחר בסרט?
"בגלל שאני מגיעה ממדינה קתולית, יכולתי ללכת בקלות על אופציית הכנסייה, אך רציתי לשחרר את עצמי מזה.
מבחינתי הצריח יכול להיות דומה. לאורך כל הסרט ניסיתי להימנע מלשייך או לקשור משמעות דתית, כך שמשהו שונה ממה שאני רגילה אליו בבית התאים לי מאוד. באותה מידה מבחינתי, זה יכול היה להיות מצולם בבית כנסת או מנזר בודהיסטי. "
ציינת את העובדה שהתיאבון שלך ליצור סרטים רק התעורר. האם מעניין אותך להתנסות בז'אנרים שונים?
"לבטח. אין לי מגבלות. חשוב לי שיהיו יפים אבל שהתוכן והמשמעות ירתקו אותי. אני חייבת ליצוק מהות לכל דבר שאעשה."
איך מצאת את השחקנית הגדולה הזו בסרט?
"איזה תענוג של אישה היא. עוצמתית ומעוררת השראה וזה עובר נהדר דרך המסך. היא כבר בת 32 ועבדה עם נני מורטי ובימאים חשובים יותר ממני, אך אף אחד לא הגיע אליה עם הדרישות שאני הגעתי: לקצץ את שערה, להוריד במשקל… עוד משהו שמצאתי אצלה היא היכולת לבטא כאב. זה קיים בה ועובר דרך עיניה בצורה יוצאת דופן."
מה את מרגישה שהיה האתגר הכי גדול בקריירה שלך?
"להחזיק מעמד כל השנים האלו להישאר בתעשייה, אני הגעתי לפרסום הגדול שלי כבר בגיל 19 וכיום אני בת 47 ועדיין כאן, עובדת ובועטת במעמד בו אני כבר בוחרת לעשות ולעבוד במה שאני אוהבת ושאנשים מכבדים את הבחירות שלי. "
פמיניזם מדבר אליך?
"לא. איני מיליטנטית, אני אוהבת את העובדה שאנו שונים. הכוח שלי לא תלוי בגבר, איני מרגישה "קטנה" או מוקטנת ליד גבר. אני נהנית ממה שנשים אחרות השיגו. אני בעד נשים אך לא בעד הביטוי של המאבק שלטעמי עבר גבולות מסויימים."
מהן הציפיות שלך מסרטך ברמה הבינלאומית?
"העובדה שהיה בפסטיבל קאן נתן לי את הפוש האולטימטיבי. מאז זכיתי בכל הפרסים האפשריים בטקס האוסקר שלנו באיטליה, הוא יופץ ב – 50 מדינות ועונת הטקסים עוד לפניי… אתמול הייתי עדיין בצרפת וכיבדו אותי בלומייר ואני נמצאת כבר במקום טוב מבחינת המעמד."
ומה צופן לך העתיד הקרוב כבימאית?
"אין לי עדיין את הסרט הבא שלי וזה קצת מטריד אותי כי כבר מצפים ממני אך, לאחר שאסיים לקדם את הנוכחי, אני מקווה שאמצא את ההשראה לסרט הבא."
מסר מעניין עימו היא משאירה אותי עכשיו היא שאיפתה הגדולה לעשות סרט בישראל והיא מאמינה שיש סיבה לכך שסוף סוף הגיעה לכאן.
