ראיון עם גיא נתיב

גיא נתיב – תסריטאי ובימאי, זוכה פרס האוסקר על סרטו הקצר, "סקין", יוצר בנשמה ומאותם אנשים שערכים ואנושיות הם חלק בלתי נפרד מאישיותו – הגיע לפסטיבל חיפה כדי להציג בבכורה ישראלית את סרט הפיצ'ר שלו, "סקין" ואנו נפגשנו לשיחה על החיים, על חדוות הקולנוע, הדרך הארוכה והמפותלת שעשה עד הלום והתוכניות לעתיד. בשתי מילים: עונג צרוף !

 

 

 

כמי שכל סרטיו הוצגו בפסטיבל חיפה ולאחר שהסתובבת בכ"כ הרבה פסטיבלים, מה אתה מרגיש שמייחד את פסטיבל חיפה?
"זו תחושה של בית וקהל ישראלי שאוהב קולנוע. לא בכל פסטיבל יש אנשים שאוהבים קולנוע והקהל שמגיע לכאן הוא מדהים, כאלה שמעריכים קולנוע איכותי. ויש את פנינה שעושה עבודה מעולה וכאשר רואים מי עומד בראש הפסטיבל, זה אומר הרבה. פנינה הצליחה ליצור כאן משהו מאוד חכם, אמיתי, בוגר, בשל ומפרגן. כל הקרנה היא מלאה ויש דיונים, אנשים ניגשים אליך… יש משהו מאוד מיוחד באווירה כאן, העונה שמתחלפת לה אט, אט. יש פתאום משהו מאוד רומנטי בחיפה. יש כאן משהו שיותר רגוע מת"א וירושלים."

 

 

את ההשראה לסרט הארוך קיבלת מכתבה שקראת בעיתון 'הארץ' על ניאו-נאצי שהחליט "לחזור למוטב". האם באותו רגע הרגשת שזה יהיה הסרט שלך?
"כן. זה לא שלא נחשפנו בעבר לסיפורים על ניאו-נאצים אך מה שייחד כאן את הזווית השונה זה העניין של העור והאקט שהתלווה לניסיון הגאולה שלו. ההסרה של הרוע והמיתוג של העור כמשהו שמכסה את הרגשות שלך. בריאן ווידנר תמיד אמר לי שניאו-נאצים מקעקעים את עצמם כדי לא לראות מי הם באמת. הם לא מסוגלים לראות את האמת במראה. מבחינתם זוהי מסיכה. ככל שיש לך יותר קעקועים אצלם, אתה נחשב לבכיר יותר בהיררכיה. מעניינת כאן כל תרבות הקעקועים מבחינת המשמעויות שלה שאינן באמת מוכרות לנו כאן בארץ. בארה"ב זה כבר נהיה מיינסטרים. כל אחד מקעקע. והנוראיים מכל הם קעקועי השנאה.

 

 

אם אחזור לסיפור, אז ריתקה אותי הגישה של ווידנר כאדם שהיה באמצע הרס עצמי מובהק שמחליט לקום, לעשות מעשה דרך אהבה לאישה שהוא מתאהב בה וגם דרך דריל למונט ג'נקינס שסייע לו. ברגע שסיימתי לקרוא את הכתבה עם קולאז' התמונות ההוא שלא עזב אותי, ניגשתי לסבא שלי ניצול השואה שחינך אותנו לסליחה וקבלה על אף שאיבד את כל משפחתו בשואה. תמיד מדהימה אותי גדלות הנפש הזו, הראיתי לו את הכתבה והוא נתן לי את האור הירוק. ממנו קיבלתי את האישור."

 

 

נתיב (46) מספר שגם הסבא וגם הסבתא היו ניצולי שואה שדיברו על מה שעברו, הספיקו לקחת את המשפחה לפולין חזרה למחנות ולעבור יחד את החוויה המצמררת הזו. הסבא רשם את העדות שלו ב'יד ושם', כך שהוא מאוד נוכח בחייו כל רגע. כאשר ראתה אימו של נתיב במה הוא עומד לעסוק בסרטו הבא, היא מאוד התרגשה מהנושא ובייחוד מתגובת הסבא.
אותו סבא שטען כי הגרמנים החדשים הם לא הישנים ושאם לא נלמד לקבל, אז אנו נידונים למעגל כאוטי ואינסופי של שנאה תהומית. הוא לא זכה לראות את הסרט אך נתיב מקדיש לו את הסרט ומרגיש שזוהי חלק מהדרך שלו להתמודד עם זיכרון השואה.

 

 

עד כמה היה בריאן מוכן לשתף פעולה במפגשים איתך באותו סופ"ש לטובת התסריט? עד כמה דייקת בכתיבה את מה שעברת איתו?
"בריאן ראה את סרטי, "מבול", והוא מאוד נרגש מהסיפור, מאותו ילד בר מצווה כי הוא בעצמו היה ילד בעייתי שזרקו אותו מהבית. ברגע שהוא צפה בסרט, הוא ראה שאני הבן אדם הנכון. הוא גם אמר לי: "אם אתה רציני, בוא לאלבקורקי, ניו מקסיקו!" אני באתי מת"א ואישתי באה מלוס אנג'לס ונפגשנו שם באמצע שומקום, באיזו נקודה שנראתה כמו לקוחה מפרק של 'שובר שורות' באיזה בית קפה (לא לפני שעשו שלושה סיבובים כדי לראות מי אנחנו ושהכל בטוח.) נפגשנו והיה חיבור. אני היהודי הראשון שהוא פגש, הוא האקס ניאו-נאצי הראשון שאני פגשתי והמפגש היה יחד עם אשתו. באמת שהיה רגע די מדהים. נפגשנו 16 פעם רק לעבוד על התסריט. הוא היה איתנו והוא היה יועץ על הסרט ועל הסט וכתב איתי את התסריט ביחד ובסופו של דבר היה גם חצי מפיק שכזה."

 

 

 

איך הייתה התגובה שלו כשראה את התוצאה?
"חזקה מאוד. אני זוכר שצילמנו את הסצינה בבית הקברות למכוניות, היה רגע שאמר לי שהוא לא יכול להישאר שם והוא חייב לחזור למלון כי זה היה קרוב מדיי למה שחווה. בשלב מסוים אמר ש"ג'יימי בל יותר בריאן ממה שאני בריאן".

 

 

 

והבחירה בג'יימי בל כשחקן הראשי הייתה טבעית?
"לא מלכתחילה. חשבנו גם על טום הרדי, למשל, או שחקנים אחרים עם מבנה גוף חזק וגדול, אבל באינסטינקט העדפנו לא ללכת על הקלישאה. בסוף ג'יימי נבחר משלל סיבות. כשלמדתי על נסיבות חייו, הבנתי שהוא אכן מישהו שעבר כמה דברים בחיים שהשאירו את חותמם. מעבר להיותו ילד פלא בשעתו, בילדותו אביו עזב אותו, בשנים האחרונות חווה גירושים כשכבר היה ילד בסיפור וכן הלאה… הוא העלה 30 ק"ג לצורך התפקיד, השקיע בו מחשבה  – מה שלווה בתחילה בחששות רבים – ועשה עבודת הכנה רצינית."

 

 

 

 

אתה פגעת כאן בנקודה רגישה, בעצב או פצע פתוח של החברה האמריקנית שהם נאלצים היום להתמודד איתה. איך אפשר לכמת או להסביר את השנאה הזו?
"אם תיכנסי לגוגל ותרשמיHate Map USA , התוצאה תדהים אותך. קיימות כל כך הרבה קבוצות שנאה של עליונות לבנה בארה"ב שזו ממש אינדיקציה לגודל התופעה. נראה שהריכוזים הגבוהים הם במערב-התיכון של ארה"ב – שם מתרחש הסרט. לפי מה שהבנתי מתחקיר שעשיתי לקראת הכתיבה ובמהלכה וגם מבריאן, הרבה מאנשי הכתות הללו הם, למעשה, אנשים שעזבו את הבית בנערים, ניתקו קשר עם המשפחה, ואז – בדיוק כמו מחזירים בתשובה קיצוניים – התנועות מהסוג הזה אימצו אותם לחיקם, הפכו למשפחה האלטרנטיבית שלהם והעניקו להם את מה שהיה חסר להם. כתות העליונות הלבנה או הנאציות הללו העניקו להם אוכל, תחושה של בית, של שייכות, ומטרות לחיים באמצעות שטיפת מוח של שנאה לזרים, מי שאינו לבן או נוצרי. אין להם מושג באמת למה הם שונאים יהודים. בטח לא מתוך אידיאולוגיה, כי הם לא מבינים בפוליטיקה. הם שונאים יהודים כי מישהו אמר להם לשנוא יהודים".

 

 

הנושאים בהם אתה עוסק בסרטיך הם ברומו של עולם ונוגעים לכולנו. רלוונטיים היום יותר מתמיד. במה שונה הגישה שלך בבואך לטפל בהם בסרטים שאתה עושה?
"אני גדלתי על סרטים משנות ה – 70 ("אליס לא גרה כאן יותר", "אחר צהריים של פורענות", "נורמה ריי", "רשת שידור") שהם מאוד פוליטיים והיה להם ולאולפנים מהם יצאו את האומץ לצאת עם הצהרות חברתיות גדולות ואני חושב שהדבר הזה גרם לי להבין שלנו – כקולנוענים – יש סוג של אחריות. בידור וגיבורי על תמיד יהיו ותמיד יעשו סרטים מסוג זה וזה בסדר גמור, אבל לעשות סרטים שהם נוקבים וגורמים לך לחשוב או אפילו להתנגד זה כבר משהו אחר.
יש מי שיגיד: Who gives a fuck about Bryon Widner ומצידי שיירקב בכלא ואני לא מוכן לסלוח לו… אבל זו תגובה, זה מעורר אמוציות לכאן או לכאן וזה לגיטימי. בסופו של דבר אלו סרטים שגורמים לך לחשוב וזה מה שאני רוצה. זה הקולנוע שאני רואה וזה הקולנוע שאני רוצה לעשות."

 

קצת סדר בעניינים: איזה רעיון נולד קודם, הקצר או הארוך?
"ג'יימי ואני היינו ב – Long distance relationship ואז הגעתי לארה"ב, מצאתי את הסיפור, התחלתי לכתוב אותו וזה לקח 3 שנים. סיימתי ב – 2015 כאשר לאורך כל אותה התקופה נפגשתי עם ווידנר. ואז דרך הסוכנים שלנו ב – ICM, התסריט נשלח ל – 55 מפיקים בלוס אנג'לס וניו יורק וקיבלנו את אותו סוג של תשובות כל הזמן: "אחל'ה תסריט, כתוב מצוין, אהבנו את סרטיו הקודמים שעשה בישראל אבל… אין ממש ניאו-נאצים בארה"ב, זו אגדה אורבאנית, הילארי הולכת להיות נשיאה בקרוב, אובמה בשלטון, למה לעורר עכשיו שדים שלא קיימים ועוד להשקיע בזה כסף?!" זה עורר אצלי, כמובן, תסכול גדול ולא ידעתי מה לעשות. אני תקוע בארה"ב כאשר מצד אחד אני בנישואים מדהימים ומאידך אני לא עושה סרטים. אחד מהשיאים באותה העת הייתה הודעה שמישהו שלח לי בפייסבוק, אחד מהתלמידים שלי, ששאל אם אני עוד מביים?! אותו רגע זה הרגיש לי כמו סכין ללב.
ג'יימי ואח שלי פנו אליי ויעצו לי לעשות סרט קצר מתוך מחשבה שאת סרטיי הארוכים בארץ התחלתי עם גרסה קצרה שלהם. אז שאעשה קצר על התסריט שכתבתי וכך אגרום לפיצ'ר לקרות. ניסיתי לקחת את 'סקין' הארוך ולשכתב אותו לקצר וזה לא עבד. כי אי אפשר. בלתי אפשרי להכניס את הסיפור הגדול הזה לעשרים דקות. לאחר ניסיון זה, התקשר אליי שרון מיימון שהוא חבר טוב מהמכללה, איש מקסים וקולנוען מבריק בפני עצמו ואמר לי שהוא יודע שאני עושה סרט על ניאו-נאצי אבל יש לו גם רעיון מעולה ושהוא לא רוצה שיתנגש אבל אולי ארצה לשתף פעולה ואז שטח בפניי את הרעיון שלו, נתן לי את ה – DNA  של הקצר ונדהמתי מכמה זה מבריק. במקביל, אני ראיתי שוב איזו כתבה על מישהו White Trash שלימד את הבן שלו לירות במקסיקנים ויום אחד חזר הביתה שיכור לחלוטין בלילה, הבן חשב שהוא פורץ שחור, לקח את הרובה של אבא וירה בו! ואז הכל התחבר לנו ומאותו רגע כתבנו את זה בסוף שבוע אחד.
ג'יימי התקשרה לבנקאי שלנו ושאלה אותו אם אנחנו יכולים להשקיע בתסריט ותשובתו הייתה שלילית לחלוטין. החלטנו לשלוח לו את התסריט וזה מה ששינה את דעתו והוא נתן לנו אור ירוק לצאת לדרך ושמנו את כל הכסף שלנו על הסרט. צילמנו, ערכנו, יובל אור ערך את זה פה בארץ וכל הפוסט נעשה פה עם רונן נגל ושלחנו את זה לעולם שוב פעם ואז התחלנו לקבל תגובות מגוונות. אנשים כבר היו פתוחים יותר לעניין כשברקע מה שקרה הוא שטראמפ נבחר, שארלוטסוויל קרה, כל ארה"ב נהייתה פסיכית לחלוטין, החצר האחורית של אמריקה הפכה לקדמת הבמה, ואז הכל קרה. המוסיקאי סטינג ואשתו ראו את הקצר, קראו את התסריט של הארוך ואמרו: "אנחנו בפנים". אורן מוברמן היה בפנים עוד לפני והכל התחבר. בינתיים שלחנו את הקצר לפסטיבל ברלין ולא התקבלנו, לפסטיבל סאנדנס לא התקבלנו וקיבלתי את הדין מתוך מחשבה שהארוך קרה וכך הקצר עשה את שלו. ואז זכינו באיזה פסטיבל קטנצ'יק בלוס אנג'לס, "הולי שורטס", שכנראה האמריקנים מכירים אותו טוב כי לי הוא היה חדש לחלוטין. מסתבר שהוא הסמן לאוסקר. כלומר ברגע שזכית בו, אתה יכול להגיש את הסרט שלך לאוסקר ואכן שלחנו. במקביל, התקבלנו לפסטיבל טורונטו עם הארוך ותוך כדי שהיינו בטורונטו זכינו בפרס תא המבקרים של פיפרסקי ואז קיבלנו טלפון מהאקדמיה בארה"ב שאנחנו ברשימת העשרה המועמדים. מאחר וכבר הגעתי לשלב הזה בעבר עם ארז תדמור ובסוף זה לא קרה, לא הייתי אופטימי במיוחד. יחד עם זאת התקשרתי לחבר'ה שעשו את "איה" הסרט הקצר והם אמרו לי שיש אדם בשם: ג'ושוע ג'ייסון שהוא מבריק והוא מכונה, "הלוחש לקצרים", וכשהוא לוקח סרט הוא עושה איתו פלאים, הוא יח"צן מדהים. שכרנו את שירותיו, התחלנו לאט, לאט לעשות הקרנות לחברי אקדמיה ולמובילי דעה, הוא עשה עבודת שטח ענפה, וכך הגענו לחמישייה. מה שקרה אז הוא שאותם פסטיבלים שדחו את הקצר, לקחו אותו אחר כך והשאר הסטוריה.
זה הכל עניין של התמדה וסבלנות."

 

 

יש לך בת זוג שהיא אישה מדהימה עם הספק ורקורד מרשימים מאוד. איך היה לעבוד ביחד? האם יניב פרויקטים משותפים נוספים?
"לעבוד איתה היה מדהים. ג'יימי היא אשת חיל אמיתית. בפועל, או שזה עובד או שזה לא עובד וכאן התמזל מזלנו – מה שמביא אותנו לחשוב כבר ביחד גם על הפרויקטים הבאים".

 

 

 

איך היא מרגישה להיות כאן בכובע המפיקה כאשר היא מנעה כמעט לגמרי את מקום השחקנית שבה הצידה?
"מאז שהיא הייתה ילדה במישיגן היא הפיקה הצגות והיא מאוד רצתה להפיק את הסרטים. היא שיחררה בנושא של המשחק ומן הסתם בפרויקט הבא היא גם תשחק."

 

איך היה לך המעבר לארה"ב – אישית ומקצועית?
"בזכות ג'יימי זו הייתה נחיתה רכה. יש אישה שמחכה לך והוריה גרים 5 דקות מאיתנו, יש חברים, יש התערות בתחום. היה לי יתרון בהיבט הזה."

 

האם אתה מרגיש שישראלי הרוצה להצליח בהוליווד חייב להיות שם?
"בהחלט כן. אם אתה לא שם אתה סוג של לא קיים. רק לחשוב על הפגישות, התיאומים, דברים יכולים להשתנות מהיום למחר וגם לקרות כך. בשלט רחוק זה מאוד קשה ואין מה לעשות, צריך להיות נוכח."

 

בעברך עסקת גם בדיבוב וגם בפרסום. מתי ואיך החלטת שקולנוע יהיה הדבר הבא בשבילך?
"כשהבנתי שפרסום זו לא אומנות אלא דרך יצירתית להעביר מסר שיווקי והבנתי שאני מת מבפנים. דיבוב זה היה מגניב כדי לממן לי את לימודי הקולנוע."

 

מהם הפרויקטים הבאים?
"הפרויקט הבא הוא "הרמוניה" על סבתי שהייתה ניצולת שואה ובשנות ה – 80 כשהיא הייתה בת 55 והילדים יצאו מהבית, היא נכנסה לדיכאונות, רצתה להתאבד ופתאום בעצת הקוסמטיקאית שלה הגיעה למישהי שהמליצו עליה בחום. מישהי יפיפייה בת 35 סגנון סופיה לורן, רקדנית בטן תימניה שהבטיחה לסבתא שהיא עתידה לשנות את חייה. הן התחילו לרקוד ולעשות מדיטציות – אז חריג והיום נורמטיבי לחלוטין – ופתאום ראינו איך סבתא נהיתה מאושרת. מה שלא ידענו אז הוא שאותה אישה הייתה ראש כת של נשים שלקחה את כל הכספים של סבתא שלי מהרנטה שקיבלה מגרמניה, גרמה לה להיפרד מסבא שלי, עזבה את המשפחה ועברה לגור איתה. הפכה להיות עבורה הכל. כאשר המשפחות התחילו לחקור ולהציק, היא פשוט לקחה את כל הנשים ועברה לוירג'יניה לאיזה יער. כעבור מס' שנים אימי ודודתי נוסעות לשם להציל את סבתי ולהביאה חזרה הביתה. זה הסיפור המשפחתי שלי – מה שמוכיח שוב שהמציאות עולה על כל דמיון אפשרי."

 

 

כיצד השפיעה הזכייה באוסקר על מהלך עבודתך וחייך? האם גרם לשיפט מסוים בתוכניות?
"השינוי המהותי שקרה הוא שמפיקים מוכנים להקשיב לך. הם מעוניינים לדעת מה יש לך להגיד, אילו פרויקטים יש לך. המשפט השגור מהם הפך להיות: What are you working on next? . אז מלבד "הרמוניה", ג'יימי ואני אוהבים לקחת סיפורים אמיתיים ולהפוך אותם לסרטים. יש לנו עוד מיני-סדרה שאנחנו עומדים לעשות עם קשת אינטרנשיונל על הפעלולנית הראשונה בהוליווד בשנות ה – 60 וה – 70 ששינתה את האווירה המאוד שוביניסטית שהייתה נחלת אותם הזמנים בתחום מבוססת על ספר של ג'ולי ג'ונסון שכרגע אני כותב את התסריט."

 

אז אתם מתכוונים להיכנס לאוסקר השנה?
"מבחינת קריטריונים, אנחנו עומדים בכולם, אבל אני לא יודע באמת. צריך המון, המון כסף בשביל קמפיינים של מיליוני דולרים לקדם את הסרט שלך כדי שיתייחסו אליו וכשאתה מתחרה ב – MGM ואולפני האחים וורנר… אין לנו את זה ולא לחברת ההפצה שלנו את המיליונים הדרושים. מה שכן, דוחפים את ג'יימי בל שלפחות הוא יהיה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. התחרות אמנם תהיה קשה והיא תמיד קשה בקטגוריה הזו אבל נחזיק לו אצבעות ואולי זה יקרה דרך פרסי הבאפט"א. שם הוא דרלינג שלהם עוד מימי בילי אליוט."

 

 

הסרט הארוך, "סקין", יוצא לבתי הקולנוע בישראל ב – 24.10.19.
את הסרט הקצר זוכה האוסקר ניתן לראות דרך שירות ה – VOD  של יס (YES).

 

 

 

ׁ(* קרדיטים תמונות: זיו עמר, גיא נתיב, תמונת מסך)