דלפין להריסי (47) היא ילידת שוויץ החיה בבלגיה, שלאחר קבלת התואר באומנויות מאוניברסיטת פריז, עבדה בתיאטרון כשחקנית ובמאית, והחלה לעסוק גם בהדרכת שחקנים לקולנוע וטלוויזיה.
במהלך השנים יצרה תשעה סרטים (דוקומנטריים ועלילתיים) וגם כתבה את התסריט לשבעה מהם.
סרטה הראשון באורך בינוני הוצג בפסטיבל לוקרנו ובמהלך 2023 תוקרן בטלוויזיה השוויצרית סדרה חדשה שיצרה.
ראיון לכבוד יציאת סרטה, "הריקוד האחרון", זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל לוקרנו 2022.
מה הביא אותך ליצור את הסרט הזה?
"רציתי לעשות קומדיה כבר זמן רב. תמיד חשבתי שקומדיות הן הז'אנר הקשה ביותר לכתיבה ובמיוחד קומדיה ריאליסטית בה ההומור לא מגיע מן הדיאלוג, אלא, מן המצבים.
החיים מלאים במצבים אבסורדיים שנותנים לנו חומר מצוין ומעורר השראה וגם במצבים טרגיים יש תמיד מקום לצחוק.
לאחר שיצא סרטי הקודם, פגשתי אנשים שאמרו לי שראו אותו ובכו והם חוששים ללכת לראות דברים שיגרמו להם צער.
בני המשפחה שלי אמרו לי "למה שלא תעשי קומדיה, זה יגרום ליותר אנשים לבוא לקולנוע".
באמצע הקורונה כשכולנו ראינו מה זה עשה לקולנוע, אמרתי לעצמי למה לא להקשיב לאימי ולאחותי. לדעתי, דמעות וצחוק מביעים רגש שיש לו את אותה עוצמה למרות שסגנון שונה זה מתכתב מאד עם סרטי הקודמים.
עוד מראשית דרכי, התשוקה שלי לעשות סרטים נבעה מן הרצון להביע רגשות. חשוב היה לי לגלות את היכולת לרגש את הקהל כיוון שרגשות גורמים לנו לתגובה, הם מניעים אותנו, ואפילו דוחפים אותנו לבצע שינויים בתפיסת העולם האידאולוגית שלנו. זו הסיבה הבסיסית מדוע אני עושה סרטים".
מה גרם לך ליצור סרט סביב גבר בן מעל ל – 70 כשאת עוסקת בדרך כלל בעולם של צעירים?
"כמו בגיל ההתבגרות שאנו עוברים שינויים, כך גם בזקנה אתה עובר שינויים בלתי הפיכים.
כשאתה מתבגר אתה עוזב את עולם הילדות שלך וכשאתה מזדקן אתה פשוט מזדקן, והגוף שלנו וגם המחשבות מתחילות להתבלבל.
אין לנו הרבה ברירות אלא לקבל את זה, כפי שאנחנו חייבים לקבל את השינויים בגוף שלנו בגיל ההתבגרות מבלי יכולת לשנות דבר.
אני, באופן אישי, חוששת להזדקן אז איך יכולתי שלא לטפל בנושא שכזה?
מה שהיה לי חשוב להבין זה כיצד ליצור דמויות שתהיינה אמינות ומשעשעות. חשבתי הרבה על הורי שמן הסתם מזדקנים, חשבתי לעצמי האם גם אני כזה כאב ראש כמו מתייה בסרט שמתייחס לאבא שלו כמו אל ילד, ואז הבנתי שכתבתי את "הריקוד האחרון" לכבודו של סבא שלי: אדם שבגיל 97 הוא מלא חיים ועם המון תשוקות. הוא ללא ספק היה אחד ממקורות ההשראה העיקריים שלי".
האם לזמן יש תפקיד חשוב בנרטיב של הסרט?
"המחשבה עליו גרמה לי לשמור על הקצב כמי שבאה מן התיאטרון והתעסקה הרבה מאד באירועים המתרחשים בזמן מוגבל.
גם סרטיי הקודמים תחומים בזמן מסוים. רציתי ליצור סרט שגורם לך לחשוב על הזמן שעובר, לתאר את תקופת האבל בה מצליח גיבור הסרט להתגבר על הכאב שלו עם הרבה חיוך, ואלה החיים לא?!"
ולמה מחול מודרני?
"כי אני אוהבת את זה! עוד לפני שהתחלתי ליצור סרטים, הייתי מעצבת במה למחול מודרני. צילמתי הרבה רקדנים ואת הגוף שלהם בתנועה.
קיים ציטוט בסרט "רטטוי": "כל אחד יכול לבשל" ואני מאמינה שכל אחד יכול לרקוד.
אמנות המחול היא אמנות מאד פנימית, אמנות שבו היחיד מתמודד מול עצמו. זו מטאפורה מאד יפה לחיים. המחול מייצר מרחב למפגש עם אחרים – דבר שהוא די נדיר היום.
אתה רק צריך לשחרר ולתת לעצמך ליהנות. זה מאפשר לגיבור להקל קמעה את האבל שלו, לקבל את הצער ואת הריקנות שנוצרה, לתת לרגשות לפרוח ואז לראות מה יקרה.
בנוסף לכך, יש הרבה דרכים להתייחס למחול מודרני ויש כוריאוגרפיות שיכולות להיות מאד משעשעות ומצד שני לעיתים מעט משעממות.
הכוריאוגרפית, לה ריבוט, ואני ניסינו להשתעשע עם הרעיון הזה.
הגישה שלה מערבבת הרבה אירוניה והרבה סאבטקסט. היצירות שלה מאד מרשימות ולעבוד איתה היה תענוג גדול".
ואיך היה לעבוד עם יוצרת ובימאית שמשחקת את עצמה?
"הכרתי את העבודות שלה אבל לא ידעתי אם היא תוכל לשחק כיוון שמשחק בקולנוע שונה ממשחק על במה.
הסתבר שהיא שחקנית מצוינת, התגלתה כאדם נדיב ולא רק שהיא יצרה כוריאוגרפיה שמתאימה לסרט, אלא, גם המציאה את עצמה מחדש כדי להתאים את הדמות שלה לסרט.
אין לה ידע על יצירת סרט ולכן חיפשנו דרך שבה היא תוכל לעבוד עם הרקדנים וזה ישתלב נכון בסרט. העבודה הזו היתה התגלות עבורה".
הסרט מחבר בין עולם הקולנוע לבין עולם המחול, איך היתה העבודה עם השחקנים והרקדנים? איך הם הזינו האחד את השני?
"ידעתי שזה פרויקט שאפתני ושיהיו קשיים לחבר בין שני העולמות.
המפגש בין הרקדנים לשחקנים היה אחד הדברים המתגמלים ביותר בפרויקט הזה. היתה הקבוצה "שלי" והקבוצה של "לה ריבוט" ולא תמיד היה קל לחבר ביניהן כי כל אחת עבדה בכיוון אחר.
האחת היתה צריכה להתרגל למגבלות של הבמה והמחול והשנייה היתה צריכה להתרגל לתהליך האיטי לפרקים של עשיית סרט.
לשמחתי, הצלחנו לגשר. השחקנים השתתפו בשמחה בכל ההכנות והחזרות המקדימות לצילומים ולעבודה עם לה ריבוט, כך שהם יכלו ללמוד לרקוד ולנוע ולהביע את עצמם בתנועה, בעוד שהרקדנים הסכימו להיות ניצבים ברגעים דרמטיים שצילמנו".
כמה מילים על הכוריאוגרפית והאמנית, לה ריבוט
רקדנית כוריאוגרפית ואמנית ממוצא ספרדי.
עבודתה זכתה להכרה בימים בהם ספרד הפכה לדמוקרטיה שוב ב – 1980 . יצירתה מושפעת מן המחול המודרני ומציבה אתגרים יצירתיים.
עבודתה מוצגת על הבמות וגם במוזיאונים כשהיא יוצרת שפה ששואלת את הדימויים שלה מעולם המחול, התיאטרון והאמנות הפלסטית ועבודות וידאו.
היא יצרה יצירות סולו, יצירות קבוצתיות וגם מיצבים ויצרה בדיסציפלינות שונות כדי לחקור את התנועה והגוף.
