אלכסיס מישליק הוא שחקן, במאי ומחזאי מצליח מאוד בצרפת. יליד 1982 לאמן פולני ואם בריטית.
גדל בפריז ולמד בקונסרבטוריון הלאומי לאמנויות בפריז. בשנת 2001 הופיע בתפקיד רומיאו בהפקה של "רומיאו ויוליה" שביימה אירינה ברוק, ביתו של פיטר ברוק בפריז. ב-2005 העלה את מחזהו הראשון בפסטיבל אבניון, "יום מטורף" – עיבוד למחזה, "נישואי פיגארו", של פייר בומרשה. ההצגה הבאה שלו הייתה עיבוד עם פזמונים ל"אילוף הסוררת" של שייקספיר. ב- 2008 יצר את עיבוד לשלושה שחקנים של "רומיאו ויוליה" בו חזר לשחק את תפקיד רומיאו. ב- 2010 העלה גרסה משלו לסיפור של "כרמן" בהשתתפות הזמרת ז'ולי זנטי. בהזמנת מנהל תיאטרון לה פיק כתב את מחזהו המקורי הראשון, "נושא הזיכרון", שהוצג במקומות רבים ברחבי צרפת וגם הוצג בישראל.
ב- 2014 כתב את מחזהו השני, "מעגל האשליה", על אמן האשליה רובר-אודן ובמאי הקולנוע ז'ורז' מלייס. ההצגה זכתה להצלחה רבה. שתי ההצגות היו מועמדות לפרסי מולייר, פרס התיאטרון הצרפתי ואלקסיס זכה בשני פרסים למחזאי ולבמאי. ב – 2016 העלה את "אדמונד דה ברז'ראק" בתיאטרון פלה רויאל בו הוא מוצג בהצלחה עד היום (למעלה מ – 3 שנים). מחזה זה זיכה את אלקסיס בשני פרסי מולייר למחזה ולבימוי הטובים ביותר.
לרגל צאת סרטו, "אדמונד דה ברז'ראק", להלן שיחה עם הבימאי המוכשר:
כיצד נולד הפרויקט הזה?
"זה פרויקט שאני מסתובב איתו כבר 15 שנה. הרעיון עלה כשראיתי בשנת 1999 את סרטו של ג'ו מדן, "שייקספיר מאוהב". העיסוק בהתלבטויות של האמן באמצעות עובדות אמיתיות, והדרך בה הוא מוצא את ההשראה לכתוב יצירת מופת. חשבתי לעצמי מדוע בצרפת לא עשו סרט דומה. ואז נפל לידי סוג של מסמך לימודי שתיאר את הנסיבות הקשורות לעותק הראשון של "סיראנו". זה החזיר אותי לסרטו של מדן, והבנתי שזה סיפור נהדר שאיש לא נגע בו, לספר כיצד נכתבה היצירה הבימתית הגדולה והמצליחה ביותר בתיאטרון הצרפתי. חשבתי גם שהיצירה נכתבה זמן קצר לפני ראשית הקולנוע. ומה היה עולה בגורלה אילו כבר היה קולנוע. האם הייתה הופכת ליצירה אייקונית כמו "חלף עם הרוח". קראתי כל דבר קיים שעסק בסיראנו. נדהמתי לגלות שאדמונד רוסטאן היה רק בן 29 בעת שכתב את יצירת המופת הזו. התחלתי לכתוב הערות, המפיק, אילן גולדמן, סייע לי לפתח את התסריט והתחלנו לחפש במאי.
לפני 7 שנים לא שיערתי שזה יהיה אני, הייתי רק בן 30. נאבקנו ולא מצאנו משקיעים לסרט הזה, שנחשב יקר.
כמעט וויתרתי אבל אז נסעתי ללונדון. שם, בין כל ההצגות שהוצגו בווסט אנד הועלתה הפקה בימתית של "שייקספיר מאוהב". עיבוד כה יפה שהתקבל באהדה רבה על ידי הקהל ובעקבותיו, עלה בראשי הרעיון לעבד את התסריט ולהתאים אותו לתיאטרון. חזרתי למפיק, אילן גולדמן ובעקבות הצלחת 2 המחזות הקודמים שלי קיבלתי בקלות אור ירוק להעלאת המחזה, למרות המספר הגדול של שחקנים שהמחזה מצריך, תיאטרון פלה רויאל בפריז הסכים להעלות את ההצגה שזכתה להצלחה עצומה. אחרי ההצלחה הגדולה של ההצגה כבר היה קל הרבה יותר למצוא מימון להפקת הסרט."
האם יש קווי דימיון בין דמותו של רוסטאן אלייך?
"בניגוד לרוסטאן עדיין לא קיבלתי את אות לגיון הכבוד. ועדיין לא הוזמנתי לאקדמיה הצרפתית (צוחק) אבל יש קווי דמיון בין הקריירה שלו לשלי. אני זכיתי להצלחה עם "נושא הזיכרון" בגיל 29, זו לא הייתה אותה הצלחה פנומנאלית כמו "סיראנו", הרבה הרבה פחות, אבל בהחלט הצלחה. היא נמשכה לאורך שנתיים ולא הגיעה כגל צונאמי בערב אחד. הצלחתי לראות איך ההצלחה משנה את חייו של מחזאי, ללא ספק יש הבדל גדול בין הלפני לאחרי."
האם ניתחת את ההצלחה של "אדמונד דה ברז'ראק"?
"בתיאטרון קשה לצפות מראש הצלחה היות ופעמים רבות זו נובעת מפה לאוזן. רק כשההצלחה כבר נוכחת אנחנו מנסים לנתח אותה. ניתן אולי להבין את ההצלחה של "אדמונד דה ברז'ראק" דרך הדמות שיצר רוסטאן, ניתן להבין שהוא הגיבור הצרפתי פר אקסלנס. סיראנו דה ברז'ראק, גבר לא יפה לא אמביציוזי, אבל עם דבר קטן מיוחד משלו. אדם אמיץ שמצליח לשים את הרגשות מעל לכל. הוא ביישן שהאמביציה היחידה שלו היא לאהוב. היום אולי היו מקטלגים אותו כלוזר, בעולם האנגלו סקסי. בצרפת לעומת זאת אנחנו פחות אוהבים מנצחים, או בחורים יפים מדי. "סיראנו" נוגע בכל קטגוריה ובכל פלח של האוכלוסייה היות והוא אוניברסלי. ההצגה נבנתה כ"הצגה אמיתית" עם תנועה בלתי פוסקת על הבמה של שחקנים ושל תפאורה שמתחלפת כל הזמן. יש הומור, רגשות, שירה וקצב. הצגה ברוח אמריקאית, כמו בברודווי. אפשר להתייחס ל"אדמונד דה ברז'ראק" כאל מיוזיקל, עם הבדל אחד שאין בו שירים."
האם במעבר מהבמה למסך התבקשת לעשות שינויים רבים?
"בהקשר לטקסט לא. הדברים הנחוצים ביותר כבר היו שם. חתכתי שניים או שלושה דברים, ויצרתי קצב שונה במקומות אחרים והוספתי כמה משפטים פה ושם. יש סצינה אחת שכתבתי לגמרי מחדש על מנת שתהא ברורה יותר. מבחינת הבימוי הייתי צריך להתייחס לדברים שהם שונים לגמרי מן הבמה כמו לזוויות הצילום."
מדוע שמרת על הפרולוג מן המחזה גם בסרט?
"תמיד כשאני מתחיל להתעסק בסיפור אני שואל את עצמי איך הוא יסתיים, אבל גם איך הוא יתחיל. אתה חייב לתת לצופה כלים על מנת שהוא לא ילך לאיבוד. אני משוגע על קולנוע וראיתי אלפי סרטים בחיי מכל סוג, ואני חייב להסביר לעצמי למה ומתי. הפרולוג שראשיתו בימי שייקספיר הוא כלי מושלם בשביל זה. הוא מאפשר לנו להסביר איפה אנחנו ומה קורה בדיוק ברגע הזה שבו הכל מתחיל. לדוגמה אם בתחילתו של "אדמונד דה ברז'ראק" הייתי שם כיתוב – 1895, זה לא היה מביע יותר מאשר תאריך. דימויים מן התקופה בה החלו להיראות מכוניות בכבישים, ראשית התעופה וראשית הקולנוע תורמים יותר לאוריינטציה ומשמעותיים הרבה יותר עבור הצופה."
איפה מצאת לוקיישנים מתאימים להפקה היסטורית?
"בצ'כיה ובמיוחד בפראג שבה צילמנו את פריז של המאה ה-19. הארכיטקטורה, מבשלות השיכר, הבתים והתיאטראות של פראג היו מושלמים עבורנו. החלפנו פריז ריאליסטית בפריז מעט מומצאת, פריז של הבל אפוק, התקופה בה החל החשמל. לפריז היה אז קסם מיוחד ומעט ממנו רציתי להעביר, כמו שעשה ז'אן-פייר ז'נה במונמרטר שיצר בסרט "אמלי". לצורך זה השתמשנו בהרבה אפקטים מיוחדים."
ההתרחקות הזו מריאליזם נותנת לסרט שלך סוג של איכות תיאטראלית ?!
"הסרט שלי הוא הצהרת אהבה לתיאטרון, לשחקנים, ליוצרים ולאשליה. אני לא מתייחס רק לרוסטאן, אלא גם לדמויותיהן של פיידו, קורטלין, שרה ברנר, קוקלן ועוד. היוצרים והשחקים שיצרו באותה תקופה על הבמה, הם היו פופולריים, ההצגות היו מצליחות, קומדיות, דרמות, שירה, יופי. רציתי לומר שבמאה התשע עשרה העלו יצירות חדשות ברמה של ימינו. כש"סיראנו" עלה על הבמה ב- 1897, העניין שהוא עורר היה מקביל ל"משחקי הכס" ב- 2011. התיאטרון לא היה מאובק או משעמם אלא להיפך ואין סיבה שהוא ייהפך לכזה היום. אנחנו חייבים להמשיך להראות שהבמה יכולה להיות מקור של חלומות ולרכז אירועים יוצאי דופן. התיאטרון הוא לא אומנות מתחרה או מנוגדת לקולנוע וקיימת אפשרות לחוות את שתי האומנויות, לאהוב אותן וגם לשלב ביניהן."
בהקשר הזה, למה עזבת את במת התיאטרון לטובת תפאורה טבעית כמו חצר המנזר, לסצנת מותו של סיראנו?
"זו הייתה הסצנה הטראגית האמיתית היחידה בסיפור שלי שהינו קומדיה. אני מאמין שזה אחד הרגעים בהם הצופים יהיו בממלכת הרגש. זה כבר לא תיאטרון או קולנוע, אלא רגע אמיתי של חיים. שבו תחושת הזמן והמקום הולכת לאיבוד. רציתי שברגע הזה, רגע מותה של דמות אלוהית, הצופים ישכחו איפה הם ויבינו שהם לא מול שחקן אלא מול עצמם."
האם המעבר של "אדמונד דה ברז'ראק" למסך יצר בעיות כלשהן עבורך?
"לומר את האמת לא. אני לא במאי מתחיל יצרתי כבר סרטים קצרים, שהיו מאד מורכבים, והכל הלך בקלות. כמו שאמרתי אני חובב קולנוע, כשהייתי מתבגר היה לי כרטיס כזה שאפשר לי לראות שני סרטים ביום. כל יום, מיד כשחזרתי מבית הספר התיכון, לקחתי את הרולר בליידס וטסתי לקולנוע. בלעתי כל סרט שיצא לבתי הקולנוע וניתחתי הכל. כשהתחילו הסדרות עשיתי אותו דבר. אני צרכן כפייתי. של קולנוע אבל גם מנגה, קומיקס וספרים. כשאני כותב אני ניזון מכל אלה. בזמן הכתיבה והכתיבה מחדש חשבתי על איך אני עומד לצלם כל סצינה. חשבתי על כל יוצרי הקולנוע שאני מעריץ, כריסטופר נולן, בילי וויילדר, וינסנט מינלי, אלחנדרו אינריטו, ז'אק טאטי, אבל גיליתי שבעצם לא משנה מה המודל שלנו או מה הרעיון שיש לנו. הדברים נפתרים כשאנחנו מגיעים לסט. זה נקרא פרגמטיזם. אני לא עושה סטורי בורד, אבל אני יודע בדיוק איך אני רוצה לצלם את הסצנות. מאחר ויש לי ניסיון רב בתיאטרון, לארגן את הכל דורש ממני מעט מאד זמן. הדבר החשוב ביותר עבורי מחוץ לבימוי השחקנים הוא הקצב. אני לא יכול לשאת רגעים מתים, התארכות מיותרת שמאיטה את הקצב. לא בתיאטרון ולא בקולנוע. אני אוהב שדברים זורמים. גדלתי על הסרטים של ספילברג וזמקיס, סרטי מיינסטרים חכמים שאף פעם לא חופרים ולא מנסים לצור אינטלקטואליזם. הם ברורים, מדויקים, פופולריים אבל בדרך שלא מונעת מהם להיות תובעניים. אני מתכנן את היצירות שלי בדרך כזו. וגם בסרט ניסיתי לשמור על קצב טוב. והמוסיקה הוירטואוזית של אופנבאך עזרה לי מאד. גם השחקנים, כולם מבלי יוצא מן הכלל, נכנסו בשמחה לדמויות שיצרתי, יד ביד והשאירו את האגו שלהם בצד. כולם היו נלהבים ואני מלא הערכה."
מדוע בחרת בתומא סוליבייר לתפקיד אדמונד?
"אני מכיר אותו הרבה זמן. הבחנתי בו לפני 10 שנים בתחילת דרכו כשהוא התבלט בפסטיבל אביניון. יום אחד כשהוא היה בין צילומי שני סרטים הוא הסכים לבוא לעשות תפקיד קטן באחד מסרטי הקצרים. מבלי לשאול שאלות ומבלי להציב תנאים. ומיד חשבתי עליו לדמות של אדמונד. הוא בגיל של הדמות. הוא נראה צעיר ומלא חיים, אבל מסוגל להביע בגרות רבה. והוא חרוץ. כדי לעבור את האודישנים הוא למד 40 עמודים של טקסט בשבועיים. הוא הגיע עם מאפר, שכר חליפה, הדביק שפם, יצר את התסרוקת ועבדנו 20 דקות שם בפני המפיקים. הוא שחקן נהדר, כך שגם אלה שהיו ספקניים תחילה, מיהרו לומר כן."
את תפקיד קוקלן הצעת לאוליבייה גורמה…
"הוא פשוט שחקן ענק מהשחקנים הללו שיכולים לעשות הכל, ממש הכל. בדרך כלל נותנים לו לשחק נבלים, אנסים, סדיסטים או אנשים מאד רציניים. הרגשתי שכבר המון זמן עבר מאז ראינו אותו בקומדיה. זו היתה משימה לא פשוטה, לשחק את קוקלן זו משימה לא פשוטה היות והשחקן צריך לשחק גם את סיראנו. זה היה מורכב במיוחד בסצנת המוות בה הוא צריך לשכוח שהוא שחקן ולהיות האדם שנמצא בסיטואציה. הוא כמובן היה יותר ממושלם. יש לו הומור ילדותי מטורף והוא תמיד מקשיב. מעולם לא ראיתיו כועס, לא עניין של מה בכך כשאתה צריך לנעול מגפיים 8 שעות ביום, בגדי עור כבדים, איפור ופאה. הוא שחקן קבוצתי עם מחויבות רבה לפרויקט ולחברים שעובדים לצידו."
איך הייתה העבודה עם שאר השחקנים?
"היה לי חשוב לצור תחושה של עבודה קבוצתית. מתילד סנייה הסכימה לשחק את השחקנית ללא שמץ של גאווה. מה שהיה עליה לעשות לא היה קל הן מהצד הפסיכולוגי והן מהצד הפיזי. עם אליס דה לנקסיאן היה לי שיתוף פעולה קודם בהצגה "בין החומות". יחד יצרנו את דמות רעייתו של רוסטאן. ללוסי בוזנה, המשחקת את המלבישה שנאלצת לקפוץ לתפקיד של רוקסן בליל הבכורה לא היה ניסיון רב אבל היא כבשה את לב כולם בזכות הקול, הדיוק והנעורים שהתפקיד הצריך. טום לוב הסכים לשחק את כריסטיאן, תפקיד שמצריך הרבה הומור עצמי. הוא בחור נפלא ששר כמו אלוהים, מנגן בגיטרה. הוא בעל חוש קומי ויכולת טרגית ובנוסף אתלטי ומאד חברותי. הוא מצחיק ונוגע ללב, וזה נדיר בצרפת בה אנחנו מעדיפים שחקנים מיוסרים. לצערי, הוא טרם זכה לקריירה לה הוא ראוי. זכיתי לביים גם את איגור גוטסמן, הבמאי של הסדרה "עסק משפחתי" הפופולארית בנטפליקס, המגלם את בנו המטופש של קוקלן ועוד רבים וטובים."
את התפקיד של המחזאי ז'ורז' פיידו השארת לעצמך 🙂
"לשחק את המחזאי המצליח והלא חביב במיוחד היה כמו קריצה לצד ההיפר אקטיבי שלי. הוא היה אדם לא פשוט, אך אני מאד אוהב את המחזות שלו."
כאיזה סוג של במאי היית מגדיר את עצמך?
"לא קפדן אבל עם דרישות, והן מכוונות לכולם, שחקנים ויוצרים ואנשים טכניים. צפיתי בהצגה אולי 300 פעם בתיאטרון, כדי לדעת באיזה רגע בדיוק הקהל צוחק או מזיל דמעה וידעתי בדיוק מה שאני רוצה. אני אוהב להיות המנצח של התזמורת, ואני אוהב להעביר את ההתלהבות שלי, ולתת לשחקנים דברים יפים לעשות. לביים שחקנים זה אחד הדברים שגורמים לי לאושר גדול, זה קשה אבל תמיד מלהיב."
מה התוכניות העתידיות שלך?
"לעשות את מה שאני עושה מאז שסיימתי את התיכון, לשחק, לכתוב ולביים."