המלצה חמה לסרט הדרום קוריאני, זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון.
סרטו השביעי של הבימאי הקוריאני המחונן בן ה – 49, בונג' ג'ון-הו, משלב בידור עם אומנות, אליטיזם עם עוני ומציב מראה מבריקה – תרתי משמע – לחברה ולקודים שהפכו להיות מנת חלקנו כיום.
עלילת הסרט נסובה סביב מפגש בין משפחה עשירה למשפחה ענייה.
משפחה הכוללת זוג הורים ושני ילדיהם בגילאי העשרים החיה בעוני מחפיר בקומת מרתף, מנסה להיות יצירתית ולשרוד בכל דרך. כאשר הבן מקבל הזדמנות פז להעביר שיעורים פרטיים לילדה ממשפחה עשירה ורואה את התנאים בהם היא ובני ביתה חיים, הוא מתחמן דרך מקורית להכניס אט, אט את כל בני משפחתו לעבודה עבור המשפחה העשירה והזדמנות זו מביאה את כולם למצב נפיץ, מפתיע, מותח ומצחיק. יותר מידע מזה יהיה בגדר ספוילר ומאחר ואני ממליצה לכם לגשת לראות את הסרט, לא אספר יותר.
אז במה עוסק הסרט החכם הזה הנהנה מפופולאריות ושבחים לא רק בשל הרקע של הבימאי עם הצלחות קודמות שלו ("המארח", "רכבת הקרח", "אוקג'ה"), אלא, גם בשל היותו אוניברסלי, מיקרוקוסמוס משל עצמו וקוהרנטי לחברה המערבית כולה ?!
הבדלי מעמדות, טראגיות תוצאתית, יחסיות, התקרבנות המציגה את סינדרום ה"מגיע לי" כתוצאה ישירה מכך וכאוס חוצה גבולות רבים של שפיות או הגיון.
בתסריט קיימת משמעות לכל מילה (כמו המשפט של האב לבנו שבמצב שהם נמצאים עדיף שלא תהיה תוכנית) ולפעמים גם סמליות המיוחסת לדמות כזו, אחרת או אף לכולן.
הסמליות אגב, באה לידי ביטוי בהרבה רמות המדגישות את המסרים אליהם חותר הסרט. למשל: בסצינה בה מנסים בני המשפחה הענייה לחזור אל ביתם כשבחוץ יורד גשם זלעפות, ניתן לראות כמה מדרגות וגשרים הם צריכים לרדת ולעבור עד אשר הם מגיעים ליעד. הירידה האינסופית הזו רק מדגישה יותר את המקום בו הם נמצאים כלכלית וחברתית. יש מי שגר מעל פני האדמה ויש מי שגר מתחתיה או נמוך מאוד…
עניין המפלסיות בא לידי ביטוי גם בתוך הבית של המשפחה העשירה כאשר קיים עניין רב ואינטארקציה בין שוכני כל הקומות…
העריכה קולחת, הלוקיישן בו מתרחשת מרבית העלילה – הבית המעוצב ארכיטקטונית בצורה חכמה מאוד (אם כי קריר ומנוכר) – גאוני ומשרת היטב את ההתפתחויות המפתיעות, עבודת התאורה גאונית, הפסקול מדויק, תנועות המצלמה נעות באדיקות לרוחב ולעומק החדרים עד שנדמה לפעמים כי אנו צופים במחזה עם במה מתוכננת היטב, המשחק של הקאסט מלא הבעה ורגש ומתובל בחוש הומור מושחז ובנוסף לכל אלו קיימת כאן פארפרזה קוריאנית על תמונת מצב הניבטת לא פעם גם מסרטים צרפתים, ספרדים או אמריקנים.
אם אתייחס לבימאי השותף גם לכתיבת התסריט, הרי שנשאלת השאלה האם הוא מנסה להיות נביא קולנועי המזהיר מפני התדרדרות חברתית קרבה או מתעד דיאבולי של החברה כפי שהיא?!
התשובה תמונה בשילוב בין השניים המוגשים באופן מופתי ברמה הקולנועית.
בסרט נמצא טירוף, ריאליזם, מתח, אמפתיה, צחוק – מה שהופך אותו לאתגר מבחינת הגדרת הז'אנר המדויק אליו הוא משתייך ומאידך אולי לא תמיד נחוצה הגדרה כזו או אחרת כאשר התוצאה היא מרתקת ומתכתבת עם כל העולמות בצורה מחושבת ונבונה.
מסוג ההברקות הקולנועיות שלא כדאי לפספס ותישארנה איתכם גם לאחר הצפייה – הישג לכשעצמו !
****
