נשים קטנות

התסריטאית-במאית, גרטה גרוויג ('ליידיבירד'), יצרה גרסה חדשה של 'נשים קטנות' השואבת את השראתה הן מהרומן הקלאסי והן מכתביה של הסופרת, לואיזה מיי אלקוט.
יצירות אלו נפרשות בפנינו בסרט באמצעות מבטה לאחור של ג'ו מארץ', האלטר-אגו של הסופרת, על חייה הבדיוניים.

בגרסתה של גרוויג, הסיפור האהוב של האחיות מארץ' – ארבע נשים צעירות שכל אחת נחושה לחיות את חייה בתנאים שלה – מוצג בצורה של פלאשבקים תכופים ומציג את הנשים הצעירות המנסות למצוא את מקומן בחברה פטריארכלית בה לנשים היו תפקידים מוגדרים ביותר והיעדר יכולת אמיתית להבעה עצמית מלאה למקום הרבה יותר פמיניסטי. על פניו, עמדה שכזו עלולה להישמע מעט חתרנית אם כי התוצאה היא אחרת לחלוטין: תוצאה המעלה על נס כל אחת מהן – בדרכה שלה.

חלק מאיכויותיו של הסרט טמונות בשילוב שבין המשחק המעולה והמדויק להפליא של השחקניות שבו לבין כתיבתה של גרוויג שנדמה כי זיקקה את המיטב מתוך כתביה של אלקוט בשילוב עם הרומן האהוב שנכתב על ידה.
סירשה רונן המגלמת את ג'ו – הדמות הראשית המגוללת את סיפור המשפחה והאחיות בפרט – מביעה בתפקידה זה את קשת הרגשות הנלוות למישהי ג'ינג'ית באופי מחד, ומי שעדיין מנסה להלך על קליפות ביצים בשל אילוצי התקופה בה היא חיה ולבדוק את גבולותיה שלה ושל הסובבים אותה מאידך. היא מעולה בתפקידה ועושה חסד גדול לדמות הגיבורה.
פלורנס פיו היפייפיה הנחשבת לכוכבת העולה העכשווית בהוליווד שהצטלמה אשתקד לשלושה סרטים שהצליחו מאוד (הנוכחי, "מידסאמר" ו"רבה עם משפחתי") ובקרוב נראה אותה גם כגיבורת על ב"אלמנה השחורה", מגלמת בסרט את איימי הנמצאת בסוג של התנצחות עם אחותה אך בסופו של דבר עומדת בפני עצמה בגלל גישה מאוד ריאליסטית לחיים: בעוד ג'ו היא החולמת ופורצת הגבולות, איימי היא זו שמנסה להצליח ולהתקדם תוך קבלת מעמדה כאישה ברוח התקופה ושימוש בכל מה שחנן אותה הבורא. ברגע מסוים בסרט כאשר היא מסבירה את מעשיה ללורי, נאומה מהווה את תמצית מעשיה לכל אורך הסיפור ובה בעת מביע סוג של תובנה בוגרת ועמוקה המעורר הערכה (בייחוד עם גוון קולה העמוק של השחקנית שרק מוסיף לעניין).
אמה ווטסון באחד מתפקידיה הבינוניים, מגלמת כאן את מג הנכנעת לתכתיבי החברה ומתחתנת יחסית מהר לגבר בו היא מתאהבת, אך משלמת על כך מחיר באורח חיים צנוע מדיי ביחס לחלומותיה כי הוא אינו עשיר. לזכותו ייאמר כי הוא מנסה להפכה למאושרת ככל שמתאפשר לו בסופו של דבר. לורה דרן המגלמת את האימא בסרט עושה תפקיד נהדר וכנה שמבחינתי הוא זה שהיה מצדיק מועמדות לאוסקר על תפקיד משנה על פני המועמדות שלה ב'סיפור נישואים' על תפקיד שלא הזיזה לי כהוא זה. מריל סטריפ המגלמת את הדודה העשירה והנרגנת מביאה לתפקידה כמה מהאתנחתות הקומיות בסיפור ואילו טימותי שאלאמה אנמי לאורך רוב הסרט למעט סצינה אחת בה הצליח לכבוש אותי בקטנה כאשר הוא מציע לג'ו נישואים והיא מסרבת לו. שם הוא בא לידי ביטוי בחלק מיכולותיו .

לא אסתיר את העובדה כי הקפיצות התכופות אחורה וקדימה בזמן החלו להפריע לי בשלב מסוים, אך אם אנסה לסכם את מה שניסתה גרוויג לעשות, אציין כי לצד העובדה שהחלה את סרטה ממקום בו האחיות הן כבר בוגרות (פנייה לכל אלו שקראו את הספר ומכירים את הרקע והאופי של כל בני המשפחה) ומנסות להתקדם בחייהן, נפרסה ארשת של כבוד בהתייחסות לכמה מהמאורעות המפורסמים בחיי המשפחה, כמו: וויתור האחיות על ארוחת חג המולד לטובת משפחה ענייה, גזירת השיער של ג'ו, הריבים בין האחיות, היעדרותו של אב המשפחה והחשש לגורלו, מחלתה של בת', מקומו של הפסנתר בחיי המשפחות והאווירה המשפחתית המאחדת בבית משפחת מארץ'.

העיצוב האומנותי והתלבושות שהותאמו לרוח התקופה, מעניקים גם הם עוד נופך תקופתי מעשיר.

פרט מידע חשוב אודות היצירה הספרותית הממחיש כמה פוטנציאל גולמי טמון בה,  היא העובדה כי: הסיפור זכה לאינספור גרסאות תרבותיות: החל משתי גרסאות מצולמות בתקופת הסרט האילם, ארבעה סרטי קולנוע מלבד זה המדובר, חמישה עיבודים טלויזיוניים (ארבעה מהם של ה – BBC שכללו גם מיני סדרה), גרסת אנימה ביפן, מחזמר, הצגות תיאטרון בשש מדינות, וידאו בלוג, תסכיט רדיו ורומן גרפי. וואוווו….

אי אפשר שלא לראות בסרט מבוסס הספר – על כל רבדיו – מניפסט פמיניסטי מעורר מחשבה – גם על הפשרות שנעשו בסיפור, גם על ההחלטות שלקחו על עצמן הדמויות וגם על מעמדן של נשים לאורך 152 השנים שחלפו מאז כתיבת המקור הספרותי.
בהחלט מעניין !
3.5 כוכבים