הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט – סיפורו של סרט

חשיבותו של סרט לא נאמדת רק בערכיו האומנותיים כי אם גם בסיפור שהוא מציע לצופיו.
מבחינתי, הקולנוע הוא הגרסה החדשה למספרי הסיפורים של האנושות וככזה רק מדגיש את החשיבות שיש לו לספר על העבר, על ההסטוריה – הפרטית והקולקטיבית.

לפני מס' שנים, נתקל בימאי הסרט, לודי בוקן, במאמר קצר בעיתון הצרפתי LE MONDE  שהדפיס מחדש כתבה ישראלית משנת 1955 המספר את סיפורו המדהים של בית הדין הצבאי בחיפה ששפט ישראלי צעיר, אליהו א', שהואשם בעריקה מצה"ל במשך 846 ימים, כדי לנסוע לנקום את מות אביו שנרצח על ידי פשיסטים רומנים ב-1941.
במהלך משפטו, סיפר אליהו כי היה עד לרצח, נמלט, ניסה לנקום את מות אביו לאחר המלחמה, נכלא על ניסיון הנקמה הכושל שלו, ולבסוף לאחר שנים עלה לישראל .

כשהופיע המאמר ב"לה מונד", לא היה זכר לסיפורו של אליהו בוויקיפדיה או בגוגל או בארכיונים הישראליים אבל בליבו של לודי גמלה ההחלטה לנסות ולספר את סיפורו.
הסאגה שלו השתרעה על פני יותר מ-15 שנה. "בכל שנותיי בעשיית סרטים ובמאמרים על השואה, מעולם לא נתקלתי בסיפורו של ניצול שבאמת הכיר אישית את רוצח אביו – למעשה שכנו מילדותו ואביו של אחד מחבריו ברומניה", עוד הוסיף כי "היינו צריכים לברר פרטים נוספים על אליהו, לפני שכתבנו את התסריט, אז יצאנו למסע מחקר בישראל, צרפת, רומניה ואפילו בתוך לגיון הזרים עצמו בצרפת.
יום אחד, מצאה החוקרת שלנו את פסק הדין המקורי של אליהו בבית הדין הצבאי הישראלי, חבוי אי שם בארכיון צה"ל. רוב הסיפור של אליהו היה שם. אפילו הצלחנו לדבר עם אחד השופטים הצבאיים שגזר את דינו, ושאר הסיפור הורכב בקפדנות ממקורות ישראליים, רומנים, אמריקנים וצרפתיים. הבן שלי אפילו קיבל אישור מקצינים בכירים בלגיון הזרים לעיין בארכיון למרות שהארכיון הצרפתי עדיין סודי באופן רשמי.
אחד האישורים החשובים ביותר לסיפור אליהו הובא אלינו על ידי היסטוריון אמריקני של לגיון הזרים, בצורת ספר שיצא באנגלית ("רחוב ללא שמחה") על הלגיון במהלך מה שמכונה 'מלחמת הודו-סין', שבו הסופר ברנרד ב. סתיו (שמאוחר יותר מת בפעולה במהלך ההשתתפות האמריקנית במלחמת וייטנאם) מתאר בפירוט פגישה לילית עם לגיונרים, תחת אש בג'ונגל הצפוף והקטלני של צפון וייטנאם – שם, כדי להרוג את הזמן, החיילים הגרמנים לשעבר מספרים לו, שיש להם אפילו יהודי בקרבם בשם אליהו, שבסופו של דבר הוא שהרג את הסמל יליד רומניה שלהם".

בוקן הוא לא רומני במוצאו וכל השתלשלות העניינים עד לכדי עשיית הסרט שלובה באופנים מסוימים בסיפורו שלו.

הוא נולד בהולנד וגדל באמסטרדם להורים יהודים ניצולי שואה, בגיל 18 עלה לישראל. הוא למד קולנוע בלונדון ובאוניברסיטת תל אביב, וכיום מחלק את זמנו בין ישראל לפריז. בוקן נשוי לעיתונאית הצרפתייה, אנט לוי-ווילארד ולהם שני ילדים: הבת היא השחקנית, ג'וליה לוי בוקן, המופיעה בסרט.
בוקן החל את דרכו ככתב מלחמה עבור ה – BBC והטלוויזיה ההולנדית ורק לאחר לימודיו, פנה לעשות סרטים.
כיום – עם ניסיון של למעלה מ – 35 שנה, יש באמתחתו 30 סרטים שהפיק, 6 סרטים בהם שיחק ו – 5 סרטים שביים. בין סרטיו: הסרט זוכה פרס האמי, "מי הרג את ג'ורג'י מרקוב". משנת 1985 החל להפיק סרטים עלילתיים, כמו: "וינסנט ותיאו" בכיכובו של טים רות', "לשון שקטה" בכיכובם של ריצ'רד האריס, אלן בייטס וריבר  פיניקס, "לחצות את ליבי" של ז'אק פנסטן, ו"רכבת החיים". בהמשך ביים סרטים עלילתיים ביניהם: "בריטני בייבי עוד פעם אחת", "Deadlines" שזכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של סנטה ברברה 2005, פרס הסרט האירופי הטוב ביותר בפסטיבל אביניון 2004, והסרט הבריטי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים שרבורג 2005. סרטים נוספים אותם ביים: "בין איכרים" וסרטו החדש, "הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט" – לו היה גם שותף בכתיבה.

אני מודעת לסרט הזה הרבה לפני עלייתו הקרבה לאקרנים מתוך גלגולים שונים שעבר. בדרך הספיק לשנות שמו מ"נלסון" לשם הנוכחי, להתעכב בהפצתו עקב המצב העולמי וגם לגלות הרבה נתונים הסטוריים בדרך.

ערכתי שיחות עם לודי, מפיק הסרט הישראלי – אודי ירושלמי והשחקן הראשי המרשים – פאול דיאקונסקו.
מכולם התקבל הרושם שזהו סרט שנעשה מהלב עם כוונה שיגיע לליבו של כל צופה.

משהו בסיפורו של אליהו שבה את כולם בעוצמתו ותעוזתו והעובדה שכל אחד מהם – בשלב אחר בחייו – נחשף לסיפור של יהדות רומניה בשואה שנחשבת ל"שואה השקטה" והכל כך לא מוכרת, רק הניע את המוטיבציה להוציאו החוצה ולהביאו לקהל.

"הסרט צמח בי מצד אחד בגלל הידיעה על גיבור הסיפור שבעיניי הוא באמת מדהים ומאידך במהלך התחקיר בהתחלה, נחשפתי וגיליתי על מה שקרה ברומניה ליהודים בשואה, לעובדה שהרומנים עצמם הם אלו שהחלו בהריגת היהודים ושלמעשה, הסיפור הזה לא ידוע, לא מוכר! להיעדר הידיעה על שואת יהדות רומניה היתה השפעה גדולה מאוד על הדחף שלי לספר את הסיפור". עוד מוסיף לודי בוקן ואומר כי "במהלך התחקיר וההכנות לסרט, הבנתי שגם חלק ניכר מיהודי רומניה בארץ לא מכירים את סיפור השואה שלהם או לפחות לא מדברים עליו. עוד הבנתי שבאיזשהו מקום לא רצו לשמוע את הסיפור שלהם – מה שהיה לי מוזר. הבנתי שבשנות ה – 50 עוד לא בשלה הקרקע לדבר על המלחמה, וברגע שכן התחילו לעשות זאת, מצד אחד רבים מיהודי רומניה שחוו את השואה עוד לא היו מוכנים להוציא את זה החוצה כי הם עוד היו בתהליך של ריפוי כלשהו ולכך, מסתבר, התווספו לא מעט סיבות. מצד הרומנים, הבנתי שהיה להם אינטרס להסתיר, להכחיש ולסלף עובדות. הבנתי גם שהעולם היהודי – ברגע שנפתח לטפל בשואה – עבד על הנרטיב "הגדול" של המחנות, של אושוויץ-פולין-גרמניה ופחות על "הקטנים" רק שבעיניי אין גדול או קטן כי בן אדם הוא בן אדם ומוות זה מוות!"

לודי בוקן הוא בן לניצולי שואה מהולנד שהיו במחתרת ואיבדו גם הם את כל המשפחה שלהם באושוויץ. במהלך עשייתו הקולנועית – הן זו הדוקומנטרית והן זו העלילתית – נגע לא מעט בשואה מכל מיני היבטים כי מסתבר שהנושא מעסיק אותו כבר שנים רבות מאוד ולהסטוריה המשפחתית יש השפעה מכרעת.
לאחר שסיים לעשות את הסרט על סיפורו של אליהו מרומניה, תפס את עצמו וקלט שבתוך כל ההתעסקות בשואה מכל כך הרבה כיוונים, לא טרח מעולם לשבת ולכתוב את סיפור המשפחה שלו וזה אכן הפרויקט הבא שלו: לכתוב ספר (בשלב ראשון) על הסיפור של סבא וסבתא שלו שניספו בשואה ואותם לא הכיר. הוא אף מציין שמרבית בני גילו מהולנד לא הכירו את דור הסבים היות ואחוז נרחב מאוד מיהודי הולנד אז נלקחו והושמדו.

האם הקשר שלך לרומניה החל עם הסרט הנוכחי?
"הקשר שלי לרומניה החל לפני שנים רבות. כשעליתי לארץ בגיל 18, שמו אותי בקיבוץ חניתה שהוקם במקור ע"י רומנים וכך נחשפתי לקהילה המופלאה הזו. אחר כך גם היתה לי חברה שמשפחתה היתה מרומניה והשם שלהם היה ברקוביץ' וכבר אז התחלתי לשמוע את הסיפור האישי שלהם שהיה הסיפור של בוקרשט במלחמה. היות וכמו צעירים רבים אחרים שניסו לשים את זוועות השואה מאחוריהם, גם אני ניסיתי לעשות כן, אז לא התעמקתי בפרטים אבל העובדה שיש כאן סיפור מיוחד כבר היתה לי ברורה. עוד אני זוכר את התחושה שהם העבירו. היתה בהם מעין גאווה אבל שקטה. גאווה על הסיפור של מי שניצל אך כזה שהם שומרים אותו ביניהם. כזה שאלו שהיו שם וחוו, היו מסוגלים להבין האחד את השני במדויק.
לאחר מכן, הגיעו הספרים של אהרון אפלפלד שקירבו אותי עוד צעד לסיפור הקהילה.
המפגש הבא שלי עם סיפורה של רומניה בשואה היה במסגרת סרט של ראדו מיכליאנו שאני הפקתי ונקרא: "רכבת החיים" – אותו צילמנו ברומניה. אז נחשפתי לפאן נוסף בסיפור הטרגי של יהודי רומניה, לפוגרומים והתחלתי להיות יותר מעורב בפרטים מבעבר. יחד עם זאת, היתה תחושת הסתרה מסוימת, תחושה שהסיפור הגדול טרם נפתח ואת התחושה הזו קיבלתי מהאנשים ומהסביבה."

ואיך תפס אותך הסיפור של אליהו?
"לאחר שסיימתי לביים סרט על גורלה של משפחה יהודית בגרמניה ("בין איכרים"), אשתי שהיא סופרת ועיתונאית, נתנה לי, כאמור, את אותה פיסת עיתון עם בדל האינפורמציה שהניע את הכל. ואני זוכר שתפסתי את עצמי והבנתי באותו רגע שאליהו עשה, למעשה, את מה שכל כך הרבה יהודים היו מפנטזים לעשות – כולל אותי – אילו ידעו והגיעו לרוצחי משפחתם. אני תיארתי לעצמי שזה מה שהיה עושה אבי אם יכול היה. לבטח. מה שמיוחד והיווה יתרון בסיפור של אליהו, זו העובדה שהוא גם הכיר את רוצח אביו באופן אישי עוד כילד שהרי, הרוצח היה שכן שלו ואליהו היה נוהג לשחק עם בנו ולימים, קיבל אליהו מידע מדויק היכן נמצא הרוצח שנמלט."

כיצד הגעתם לאליהו?
"בפועל, הגענו אליו בעקיפין. ואני אסביר: מהרגע שהוחלט על תחקיר לטובת סרט בתכנון, היו מעורבים כל מיני אנשים בדרך. אחת הראשונות היתה נעמי שחורי שהיא ממוצא רומני (אזור טרנסילבניה) שסיפקה לי מסמך שאף עשינו בו שימוש בסרט. פנינו להרבה איגודים, ארכיונים ומקומות עד שעלינו על פסק הדין המקורי של אליהו ובסרט דאגתי לצטט ממנו מילה במילה. זו היתה התחלה. על פי מספר אישי ניסינו להגיע לאליהו עצמו ואז התברר שגם הוא היה בגדר "נעלם". לאחר חודשים רבים הגיעו אלינו פיסות מידע ממקורות שונים – צרפת, ויטנאם, ארה"ב – והתחלנו לשחזר את המסלול שעשה. לאחר זמן רב מאוד איתרנו אותו דרך בנו בארץ. הוא לא נפגש איתנו. הבנו בדיעבד שאז היה במצב רע מאוד ועל ערש דווי וכבר לא היה מוכן לדבר עם אף אחד. את זה, אגב, גילינו ממש עכשיו. אנחנו כיבדנו את רצונו ואת הסיטואציה המשפחתית, ועל כן, בסרט עצמו שינינו את שם המשפחה.
אם כן, לפגוש אותו בפועל לא פגשתי, אך במהלך הכתיבה של התסריט הרגשתי שאני נפגש איתו כל הזמן מתוקף כל המידע שאספנו, הצורך להיכנס לתוך ראשו, להבין את מניעיו ומהלכיו וכמובן מתוקף הכבוד הרב שחשתי כלפיו".

אציין כי בפרמיירה החגיגית שנערכה לסרט בתל אביב, הצליח מפיק הסרט, אודי ירושלמי, ליצור שוב קשר עם בנו והקשר המחודש הזה הביא לכך שהגיעו ילדיו, נכדיו וניניו – בהרכב מלא – לצפות בסרט.

אחד הרגעים המרגשים בסרט הוא כאשר נראות תמונות מסוימות מאירועים שקרו בזמן השואה וזה ממש לא מובן מאליו. כיצד התקבלה ההחלטה?
"במסגרת גבולות הטעם הטוב של החירות האומנותית שלקחנו כאן, הבנתי שחשוב לי מאוד להרחיב ולתאר את כל האווירה ברומניה של אז ומה שקרה לאליהו ועל כן, באמצעות השימוש בתמונות ובדמותו של עו"ד קארפ שהוספנו, יכולנו לספר עוד נדבך חשוב מאוד. מהר מאוד הבנתי שיש לי כאן שני תפקידים: האחד הוא לספר את סיפורו של אליהו שגורלו ואומץ ליבו הובילו אותו לעשות את אשר עשה והשני הוא האחריות לשתף את הצופים בסיפור השואה ברומניה ומה שהוביל אליה. גם אם באופן "צנוע" לעומת הסיפור הגדול והמלא, אך הרגשתי שיש לי כאן אחריות. שידעו שמלבד ההוראות שהגיעו מגרמניה ולפניהן, היו אלו הרומנים שלקחו על עצמם השמדה של מיעוט שהיה חשוב ומשמעותי ועשו זאת במספרים גדולים ובצורות מזוויעות עוד בטרם הגיעו הוראות מסודרות מגרמניה הנאצית".

המימון לסרט נעשה מקרנות קולנוע בישראל, חברות הפקה מקומיות וחברה ההפקה הצרפתית-ישראלית של לודי בוקן. לא היתה מחשבה לפנות לרומנים, למשל, ולו בשל האפשרות שאז ירצו "לשלוט" באיזשהו מובן בתסריט או אופן הצגת הדברים.

עד כמה השחקנים הרומנים שמשחקים בסרט היו מודעים לסיפור שואת יהדות רומניה?
"היחיד שידע באופן טוב למדיי, למעשה, היה השחקן שמגלם את הרוצח – כריסטיאן באלינט. היתר ממש לא ואני אפילו זוכר תקרית שקרתה על הסט עם השחקנית שמגלמת קצינה בכלא הרומני. רגע לפני שהחלו הצילומים, היא נעלמה. חיפשנו אותה מסביב ובסוף אני מצאתי אותה לא הרחק מהסט יושבת ובוכה. שאלתי אותה מה קרה והיא ענתה לי כי טרחה לקרוא את התסריט כולו ולא רק את שורות התפקיד שלה והיא מתביישת. שאלתי אותה על מה והיא ענתה לי שהיא מתביישת שכרומניה שלמדה לימודים מלאים ביסודי, תיכון ואוניברסיטה – לא היתה מודעת לחלקם של הרומנים במלחמה כלפי היהודים ולא מבינה איך אף אחד לא ציין זאת לאורך השנים".

בכל המתייחס להפקת הסרט, מסתבר שגם כאן היה העניין מורכב מאוד – מה שהסביר לי המפיק, אודי ירושלמי, בהרחבה: "הדבר הראשון שהדהים אותי היה הסיפור עצמו והתכנון היה שזה יהיה סרט גדול מאוד שיצולם בכמה מדינות עם תקציב של כמה מיליוני יורו בשיתוף עם איטליה וצרפת. לבסוף הגענו לסיטואציה שאנו עושים סרט דל תקציב. לי זה נראה היה הזוי היות שמדובר בסיפור שנע על פני תקופות ומדינות ושחזורים שאינם פשוטים להכנה. בנקודה הזו עמדה בפנינו החלטה אחת חשובה: או שלא עושים את זה בכלל או שעושים את הסרט עם כסף ישראלי וכסף צרפתי מחב' ההפקות של לודי עם שותפו וברורה לך ההחלטה הסופית. בנוסף, כשאתה בא ומצמצם עוד ועוד, יש להיות מאוד זהירים היכן עובר הקו האדום שאותו לא עוברים ועל זה כל הזמן הקפדתי. שלא נפספס את העיקר ובנוסף, לאפשר את מרחב הפעולה הדרוש לבימאי ואת זה יכולתי לעשות כי סמכתי על לודי. שמרתי מקרוב כל הזמן, אך הוא יכל לעבוד כמו שצריך, לבסוף."

ואיזו השפעה היתה להחלטה ברמה המעשית?
"במקום להתפרס עם לוקיישנים שונים ומרוחקים, צילמנו במקום אחד את הסרט כולו. באוקריאנה. בקייב וסביבתה, ליתר דיוק, וזה לא היה פשוט כי היינו צריכים נופים של דיונות וג'ונגל לצד עיר מזרח אירופאית ונמל, אך לבסוף אכן הצלחנו למצוא שם את כל מה שהיינו צריכים. הג'ונגל הויטנאמי צולם בגן בוטני, הבניינים הדרושים שמדמים את בוקרשט, נמצאו גם שם בשני רחובות ספציפיים מאוד, ליגיון הזרים צולם בבניין יפיפה ואת הדיונות מצאנו מחוץ לקייב ממש."

היבט חשוב שהניע את ירושלמי להיכנס להפקה, לדבריו, היא העובדה שלא ידע – כמו מרבית חבריו המלומדים שהיתה שואה רומנית. "הפליא אותי שבתור אדם שלמד באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ת"א, מעולם לא נתקלתי בסיפור של שואת יהודי רומניה. הפעם הראשונה היתה באמת דרך הסיפור והספרים ההסטוריים שתמכו ברקע. אמרתי ללודי… "מה זאת אומרת שיותר מ – 300,000 יהודים נרצחו ואנחנו לא יודעים מזה?!" אחר כך גם הבנו שהמספרים אף גדולים מכך. למה להשתיק את הדבר הזה? מה האינטרס? בתחילה הנחתי שהרומנים השתיקו את זה מאוד גם אם ידעו ואז הדור החדש בכלל לא היה בקיא, אך האמת היתה חייבת לצוף מתישהו…"

מה היה האתגר הגדול ביותר בהפקת הסרט הזה מעבר לצמצום עליו דיברנו קודם לכן?
"שזה היה בחו"ל וכאשר אתה בטריטוריה זרה, זה תמיד מקום לתקלות. למשל עם כל מיני חוקי מיסוי ובנקאות מקומיים, אבל בסופו של דבר, קיבלנו מענה מלא מהמקומיים וההפקה התנהלה טוב מאוד."

ולסיום, לא נפסח על השחקן הראשי, פאול דיאקונסקו, שהגיע לסט הסרט במעין חרדת קודש כאשר הבין את הסיפור שיש כאן ואת האחריות המוטלת עליו מבחינת הגיבור.

פאול, יליד טרגובישטה, הנמצא כיום בשנות ה – 30 לחייו, החל את דרכו האומנותית עוד כילד על בימות התיאטרון הבית ספריות, לאחר מכן כנער הופיע בסרט של אנקה דמיאן כרקדן ושם הבין שזה מה שהוא רוצה לעשות. הוא פנה ללימודים מסודרים למשחק וכבר עם סיום לימודיו ב – 2010 קיבל תפקיד ראשי בקומדיה רומנטית של אלכסנדו מפתיי, "הי, מה שלומך". לאחר 4 שנים במהלכן שיחק בעיקר על במות, קיבל שוב תפקיד ראשי בקומדיה: "מאמאיה" לצידה של השחקנית הרומניה הגדולה, סטלה פופסקו. מאז שיחק בסדרות טלויזיה רבות בז'אנרים מגוונים.
בימים אלו עובד על הפקת תיאטרון חדשה ובחודשיים הקרובים יצא סרט סאטירה חדש של מאתי דימה, "טימבילדינג" – עליו כבר הספיק לזכות בפרס השחקן המבטיח בפסטיבל בארה"ב .

מהרגע שפגש בו לודי, בימאי הסרט, היה לבחירה המועדפת ונכנס מהר מאוד לעניינים. תוך ימים ספורים קיבל תאריכים לצילומים, עלה על טיסה והגיע לקייב.
פאול טוען שבסרט הזה הרגיש לראשונה תחושה שלא זכר מסרטיו הקודמים שכן, מבחינתו היתה זו הפקה בינלאומית שצולמה מעבר לים, הפקה מאוד מתוקתקת ומושקעת שהצליחה לעמוד בלוח הזמנים שנקבע מראש.
"אני שמחתי בראש ובראשונה על הזכות לספר סיפור שחייב לצאת החוצה. סיפור אחד שמסמל את סיפורם של רבים שנפגעו ונרצחו בזמן השואה ברומניה ומבחינתי, הכי חשוב להיות בצד המספר ולא לצד מכחישים למיניהם".

איך התכוננת לתפקיד?
"מתוך תקופה של כ – 32 יום ששהיתי בקייב וסביבתה, צילמנו כ – 24 או 26 ימים. לפני כן התקיימו שיחות בין חברי הקאסט לבימאי, חזרות עם השחקנים ושיחות ספציפיות עם לודי במהלכן העמיק לתוך סיפורו של אליהו, לנסיבות ולרקע.
כתוצאה מכך, ניסיתי לבנות לעצמי מעין פרופיל רגשי של הדמות אותה אני מגלם כדי לנסות ולהיות הכי קרוב למקור.
בנוסף, הצמידו לי מורה לעברית שעבד איתי על אותם טקסטים שאני אומר בסרט בעברית. כמובן שלכל אלו הוסיף כל החלק של הארט עם התלבושות המתאימות והשחזור של מקומות.
מבחינתי, היה היבט נוסף שריגש אותי והוא העובדה שמאז ומתמיד הייתי חובב הסטוריה, ידעתי אי אילו אספקטים על שאירע ובזמן הצילומים הרגשתי איך מקימים לתחייה את ההסטוריה".

תסריט: לודי בוקן, עדי שובל | צילום: גיורא ביח | עריכה: בני שקלובסקי

עיצוב אמנותי: איתן לוי |מוסיקה: בועז שחורי | עיצוב פסקול: אופיר לוקי

את הסרט ניתן לראות בטרום בכורה ב – 01.03 ובהפצה ארצית מסחרית
החל מה – 03.03 בכל הארץ.

(* קרדיט תמונות: יח"צ, רפי דלויה)