הסרט הוא זוכה פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2016 והחמישי במספר של כריסטיאן מונג’יו, אחד הבמאים האהובים, המוערכים והמעוטרים בקולנוע העולמי של ימינו, ומי שנחשב לחלוצו ולאחד מהקולות המובילים של סרטי הגל החדש הרומני.
הסרט הנוכחי ממשיך את הקו האידאי-אסטתי שכה מזוהה עם הבמאי ומביא את סיפורו של רומיאו אלדה, גבר בשנות ה-50 לחייו, אשר מוכן לעשות הכל, ממש כל דבר, על מנת שבתו תוכל לעזוב את רומניה ולזכות בעתיד טוב יותר. התוכנית שלו כמעט מצליחה, אלא שתקרית אלימה ובלתי צפויה משבשת את הכל…
אז עומד האב בפני החלטה כי קיימות דרכים שונות לפתירת המצב, אך השאלה שמעסיקה אותו היא באיזה מחיר?
בסרט זה, העריכה היא מינימלית והסיפור מסופר באופן רציף כרונולוגית, אבל נאמן לנקודת מבטו של גיבור הסרט.
זה מסוג הקולנוע ששם לו למטרה לגרום לצופים שלו להבין ולהזדהות עם הלך הרוח של הגיבור – מה הוא מרגיש, על מה הוא חושב, מה מניע אותו – אבל הוא עושה זאת באמצעות התבוננות מרחוק.
מה שחשובה כאן זו האמת והכנות שנמצאים בכל רגע. ההשקפות של הבמאי בנוגע לשאלות המוסריות שעולות מהסיפור, הפרשנות של השחקנים, הצילום – כל אלו לא אמורים להסיח את דעתו של הצופה מלהתבונן ברצף האירועים ולהגיע למסקנות שלו מהסיפור, הדמויות והערכים והאמונות שנידונים בו.
הסרט נולד מתוך מקום של בחינה עצמית של הבימאי על מהות ההורות.
מרגע הפיכת אדם להורה, מתחיל תהליך בלתי פוסק של חקירה עצמית ואת הלך הרוח הזה אנו מרגישים במהלך הסרט, כאשר הגיבור שואל את עצמו כל שאלה אפשרית או פיתוחה – בהתאם לגיל של ילדיו בסרט – מה כדאי לספר לילדים? למה להכין אותם? האם להדריך אותם במסלול שאתה לקחת, האם לעודד אותם לעמוד על עקרונותיהם לא משנה מה, כיוון שהמסע שלהם רק התחיל והם עדיין לא חייבים שום דבר לאף אחד?
באופן טבעי, הורה רוצה את הטוב ביותר עבורם. אבל מה זה אומר הטוב ביותר עבורם? ולאיזה עולם אתה מכין אותם – זה שאתה גדלת בו, או העולם שבחוץ? לעולם האמיתי או לעולם אידיאלי? מה עלייך ללמד אותם – להילחם בכל הכוח עבור הנוחות שלהם, או לכבד אחרים ולהילחם גם עבור הערכים/התועלת שלהם? האם התוצאה מצדיקה את המעשים?
זהו גם סרט על פשרות כאשר קיים הבדל בין שחיתות שהיא תופעה חברתית-פוליטית שאנשים מרגישים שקשה מאוד להילחם בה, ובין פשרה, שהיא עדיין החלטה אישית, שבדיעבד מבינים שייתכן שיכולה הייתה להימנע לו רק אדם היה חזק יותר. אבל באותו הזמן זה סיפור על האופן בו כולנו עושים טעויות בחיים, ולפעמים צריכים לקחת על זה אחריות.
הסרט, "בגרות", הוא צילום רנטגן של הרגע בו מבין הגיבור שלו שרוב חייו כבר מאחורייו.
הוא כבר עשה את ההחלטות החשובות של חייו והנה מגיעה סיטואציה חדשה. לרוב, החיים בגיל הזה לא נראים בדיוק כמו שמתכננים כשצעירים אבל זה מה שיש – אין ממש איך לשנות את הדברים בשלב מסוים.
ובאותה הנשימה, קורה לפעמים שקיימת תחושה כי עדיין יש מקום לשינוי, משהו שייתן משמעות לכל אותם רגעים אומללים שסופגים לאורך השנים: להגן על הילדים, ללמד ולחנך אותם כראוי, לעזור להם לעשות בחירות טובות יותר מאלו שהגיבור עשה…
גיבור הסרט נמצא בשלב בחייו שהוא מרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. הוא כבר לא צעיר, אבל הוא עדיין לא "זקן". הנישואים שלו מתפרקים, אימא שלו מבוגרת וחולה, הבת שלו מוכנה לצאת לדרכה העצמאית.
הוא תוהה איך יראה העולם אחרי שבתו תעזוב את הבית, ואיך יראו 5, 10 ו-20 השנים הקרובות של חייו.
מה צופן לו העתיד? אין לו תשובות – הוא רק חווה חרדה עצומה – עליו להיאבק להמשיך את שגרת היום יום ולשרוד, והכי חשוב – מה עליו לעשות על מנת להזהיר את בתו, איך להדריך אותה שלא תסיים באותה דרך ללא מוצא כמוהו כשתגיע לגילו?
סיפורו של גיבור הסרט הוא גם סיפור על חברה ומוסדות החברה. מהות הסיפור בסרט כזה אינה להבהיר את כל התמות והמשמעויות שצפות במהלך הצפייה בו, אלא יותר לתת קרקע רחבה לדון בנושאים האלו, מבלי להגביל את הדיון. השפה היא מופשטת, כראוי לשפה הקולנועית – חוויה רגשית עוצמתית ,לא אמצעית שלא תמיד ניתן לפרוט למילים.
הסרט אמנם מתרחש ברומניה, אבל הוא לא מדבר על תופעות שנעוצות אך ורק באקלים הלוקאלי בו הוא נוצר. דווקא ההיפך הוא הנכון: זהו סרט על הרוח האנושית כפרט, ועל החברה האנושית.
דרמה מעוררת מחשבה, נוקבת ואינטנסיבית – לראות !
**** כוכבים
