האפיפיורים

סרט מקסים שמלטף את הלב בזכות שני אלמנטים עיקריים בו: המשחק הנהדר של שני כוכביו והכתיבה המשובחת המנפיקה רגעים נדירים של כנות, הומור ועניין.
סרטו של הבימאי הברזילאי, פרננדו מיירליס ("עיר האלוהים"), מספק לצופיו ויכוח תיאולוגי מרתק בין שני קתולים שיש להם ראייה שונה על המנהיגות הדתית בעידן של היום.
זהו המקום לציין גם שהסרט מועמד לארבעה פרסים בטקס גלובוס הזהב הקרוב בקטגוריות : הסרט, התסריט, השחקן ושחקן המשנה.

אם כן, עלילת הסרט מתחילה עם הקרדינל ברגוליו אשר אינו רואה בעין יפה את הכיוון שאליו הכנסייה חותרת. הוא פונה אל האפיפיור בנדיקטוס ומבקש רשות לפרוש מתפקידו בשנת 2012. האפיפיור בנדיקטוס, שמתמודד עם שערורייה וספקות-עצמיים, מוצא עצמו זוכה לביקור ספונטני ברומא של המקטרג החריף ביותר שלו, יורשו המיועד, כדי לחשוף בפניו סוד שעתיד לערער את יסודות הכנסייה הקתולית. בין כתליו של הוותיקן ניטש מאבק בין מסורת לקדמה ובין אשמה למחילה. שני האפיפיורים – זה הנוכחי וזה המיועד – נאלצים להתעמת עם אירועים מעברם לצד סקנדלים עכשוויים, בתקווה למצוא את עמק השווה ולבנות ביחד עתיד נאור יותר עבור יותר ממילארד וחצי מאמינים ברחבי העולם .

גם אם נדמה ששיחות בין שני אנשי דת – בכירים ככל שיהיו – היא לא מוקד משיכה אוטומטי לצפייה, העובדה שמדובר בשניים עם ניסיון חיים ובגיל מתבגר מוסיפה את יתרונותיה הטבעיים וכאשר המדובר באפיפיור יוצא ובאחד נכנס, זה כבר מגביר עניין – בייחוד לאור העובדה שהם שונים בגישתם: שמרן וליברל, במוצאם: גרמניה וארגנטינה ועם תזמון מסקרן של המפגש ביניהם המצית את האינטראקציה ומאידך לא מעמיק בפרשיות העוטפות.
אציין רק שרגעי ההסטוריה המובאים כרקע של ברגוליו מעניינים אך מוכנסים באופן מעט רשלני פנימה והשחקן המגלם אותו בצעירותו, חואן מינוכין, לא ניחן ביכולות הרגשיות של פרייס.

ההשקעה הניכרת של ענקית הסטרימינג, NETFLIX, בבחירה שקולה של צוות מיומן מוסיפה רבות לתוצאה הסופית שהיא מענגת, שנונה, מוצלחת ומרתקת:
תסריט שנכתב ע"י אנתוני מקרטן המתמחה בביוגרפיות של אישים מפורסמים, כגון: "התיאוריה של הכל", "שעה אפלה" (שעל שניהם היה מועמד לפרס האוסקר) ו"רפסודיה בוהמית" ובסרט ניכר כיצד מתענגים על כתיבתו שני שחקניו הגדולים – כל אחד בפני עצמו (וזהו לא סוד שהופקינס נמנה בין השחקנים המשובחים שיש והמעודפים שלי).
הבימוי המעודן של פרננדו מיירלס הברזילאי שקטף שבחים ופרסים על סרטו חסר הפשרות, "עיר האלוהים", ולאחר מספר שנים על "הגנן המסור" שאף העניק פסלון אוסקר לרייצ'ל וייז.
לצילום הסרט היה זה מיירלס שבחר את הצלם עימו הוא אוהב לעבוד, סזאר חרלונה, אשר העניק זוויות מעניינות – בין אינטימיות השיחות לזויות רחבות של קהל מאמינים רב או ללוקיישנים השונים – מהקפלה הסיסטינית במלוא הדרה ועד לבית הנופש של האפיפיור בצילומים ממעוף הציפור .
בחירתו של פרננדו סטוץ כעורך שהצליח לתת לסרט את הקצב הנכון – מתון ומחוכם בזמן השיחות בין שני האפיפיורים ותזזיתי יותר בקטעים אחרים – כמו בתחילת הסרט ובסיומו. בכלל, ניתן לשים לב בסרט קצת לקצב עלילתי המזכיר את קצב הטנגו. בתחילה האחד מוביל, לאחר מכן השני… ואם בענייני קצב עסקינן, הבה לא נחסוך שבחים מבחירותיו המוסיקליות של ברייס דסנר (שעבד על פסקולי "האיש שנולד מחדש", "קומפני מן" ושלל סדרות ותוכניות טלויזיה מצליחות מאוד – החל מ"האנטומיה של גריי" ועד לג'ימי קימל ודייויד לטרמן) שבחר כאן שירים של להקת "אבבא", "בסמה מוצ'ו", את שיר הנושא המלווה את הטריילר בביצועה של מרסדס סוסה, Cuando Tenga la Tierra ועד להלחנה מקורית שלו לשלל הסצינות לאורך כל הסרט.

סרטים שיש בהם אלמנטים ביוגרפיים או שהם ביוגרפים במהותם, יכולים להיות נהדרים והסרט הנוכחי הוא רק עוד הוכחה לכך. למי שמחפש סרט שהוא גם ערובה להנאה וגם איכותי ומוקפד – אני ממליצה בחום לראותו.
מקסים ומרגש. כתוב מבריק ועם תצוגת משחק מופלאה של פרייס והופקינס.
4.5 כוכבים