המועדפת

"המועדפת" הוא הסרט השני היוצא בתקופה האחרונה ומתייחס למלכות אנגליות שקיבלו פחות במה קולנועית עד כה (לאחר "מרי מלכת הסקוטים") וכבר הצליח להתברג גבוה מאוד בטקס האוסקר הקרוב עם לא פחות מ – 10 מועמדויות בכל קטגוריה חשובה אפשרית.

לפני הכל, יש כאן מפגן נשי בולט ומעצים של 3 שחקניות נפלאות. ואת המעצים אני צריכה לסייג: הסרט מלא בהשפלות, כיעור, כוחניות, רשעות וסבל אך מוכיח מעל לכל צל של ספק כי הנשים שבו משחקות את המשחק הפוליטי והאישי לא פחות טוב מכל גבר במגרש הביתי ואף מתעלות באספקטים רבים עם לא מעט שימוש בהומור שחור.
הסרט גם מספק לנו – הצופים – משחק עם הציפיות שאנו מפתחים כלפי כל אחת מהדמויות. דמויות מקאבריות ומושחזות שלא יודעות שובע עד שהן מגיעות לקצוות מפתיעים במיוחד. נדמה כי שלוש השחקניות שלא בכדי מועמדות כולן לפרס האוסקר, נוגסות בתפוח עסיסי במיוחד ונהנות מכל ביס בדרך לביצוע המושלם שלהן: וייז תחמנית ונקמנית עד לכדי ליקוק אצבעות, סטון מגיבה בספונטניות שאין שנייה לה וקולמן מרגשת עד דמעות כאשר דמותה מתמודדת עם תופעות פיזיולוגיות קשות ורגעי שפל נפשי כבדים שהלב פשוט יוצא אליה.

למי שמורגל לדרמות מלוכה בריטיות העובדות על פי כל כללי הטקס, נכונה כאן הפתעה והיא גדולה למדיי: הבימאי היווני, לנתימוס, הבונה לעצמו שם ומעמד בעולם כולו, החליט שענייני הפרוטוקול לא מעניינים אותו כהוא זה והוא דווקא רוצה לבעוט בממסד ובכל המלכותיות כפי שכולנו מכירים ולמתוח כל גבול אפשרי עד לקצה היכולת שלו.
יופי ונימוס לא נמצא כאן כי אם לעיתים רחוקות מאוד, פרוורטיות בשפע, לעג לשלטון ושליטה, עובדות הסטוריות יש אך האינטרפרטציה היא משוחררת מאוד וזו גם הסיבה שבגינה הקטעים המתייחסים לענייני המדינה הם המשמימים ביותר לעומת כל הפן האישי הנוגע במערכות היחסים בין שלוש הנשים וכיצד כל אחת מהן משפיעה ומושפעת בתורה מהשנייה. הבימוי הוא פרוע ונוירוטי והשימוש בעדשת עין הדג האמור להעניק פרספקטיבה רחבה יותר, נעשה יתר על המידה עד שהוא מאבד מייחודיותו וליווי הצלילים הצורמים המלווים את הצילומים הללו עושה לך חשק לחנוק מישהו. ככה. בקטנה…
הדמויות הראשיות בסרט, הן בסופו של דבר, קורבנות של התקופה, של המחויבויות שלהן, של המגבלות החברתיות ושל נפשן הפגועה אך הן מצליחות להתעלות לפרקים מעל לכל אלו כדי להשפיע, ליהנות ולנקום במי ובמה שיש בו צורך.

ונעבור לעלילה –
תחילת המאה ה-18. אנגליה נמצאת במלחמה עם צרפת.
עם זאת, בחצר המלוכה מירוצי הברווזים ואכילת האננסים ממשיכים כרגיל.
הביזוי וההשפלה הם חלק מהתפריט היומי והפערים בין חדרי הארמון המפוארים לתת התנאים בהם חיים שאר העובדים והעם הפשוט זועקים השמיימה שלא לדבר על הסניטציה ש… לא קיימת ?!
המלכה אן השברירית (אוליביה קולמן) יושבת על כס המלוכה, אך חברתה הקרובה ליידי שרה צ'רצ'יל (רייצ'ל ווייז) היא זו המנהלת את ענייני המדינה במקומה, בעודה מטפלת בבריאות הרופפת והמזג ההפכפך של המלכה.
כאשר מגיעה לארמון משרתת חדשה בשם אביגייל (אמה סטון) – קרובת משפחה רחוקה של הצ'רצ'לית – אישיותה הכובשת קוסמת לשרה. שרה לוקחת את אביגייל תחת חסותה ואביגייל רואה בכך הזדמנות לחזור לשורשיה האריסטוקרטיים.
בעוד הפוליטיקה וענייני המלחמה גוזלים את זמנה של שרה, אביגייל ממלאת את הפער שנפער כבת לווייתה של המלכה.
חברותן המתפתחת נותנת לאביגייל הזדמנות להגשים את שאיפותיה, והיא לא תיתן לאף גבר, אישה, תחבולה פוליטית או ארנב לעמוד בדרכה.

מבחינה הסטורית המלכה אן הייתה המלכה האחרונה לבית סטיוארט ששלטה בבריטניה הגדולה (לאחר איחוד ממלכות אנגליה וסקוטלנד), בשנים 1702-1714.
היא קרסה במהלך חייה תחת מחלות רבות וחוותה מפלה נפשית ופיזית כאשר נכנסה להריון 18 פעמים, אך הביאה לעולם רק ילד אחד שמת בגיל 11.  ההריונות, ההפלות, הדיכאונות, מכאובי הגוף ושבריריות הנפש כתוצאה מכך היו גדולים ביותר. והסבל שלה היה כפול: לא רק כאישה המרגישה את הכישלון שבאי הבאת ילדים, אלא, גם כמלכה שמצופה ממנה כי תעמיד יורש. לראייה, בהיעדר יורש פרי בטנה, אנגליה נאלצה להביא מלך מגרמניה ולאחר מותה (בגיל 49), היה זה ג'ורג' משושלת בית הנובר שהיה למלך באנגליה.
את החלל הריק שנפער בה לאחר כל טרגדיה כזו, היא מילאה בארנבים שגידלה, כמספר הוולדות שאיבדה.
יש לזכור גם שתקופת מלכותה זוקפת מס' הישגים לא מבוטלים כגון: ניצחון במלחמת הירושה הספרדית, 'מלחמת המלכה אן' שהניבה לתוצאות בצפון אמריקה, חתימת הסכם עם ספרד שאיפשר לאנגלים להעביר לצפון אמריקה כ-4,000 עבדים מידי שנה, מסגרת כלכלית ללא גבולות מכס ופריחה של חיי החברה.
לכל אלו כמעט שלא ימצאו אזכורים בסרט, שכן זה לא עניין את הבימאי או התסריטאים כלל וכלל (במקור נכתב ע"י דברה דיוויס ואז עבר שכתוב ע"י האוסטרלי, טוני מקנמרה).

למעשה, עובדה מעניינת היא שהתסריט לסרט נכתב כבר לפני 20 שנה, אבל אז אף אחד לא רצה לגעת בו משום שמשמעות הסרט הייתה להציב במרכזו 3 דמויות נשיות עם פונקציונאליות שולית לגברים – מה שלא חשבו שיתקבל טוב לא בעין החברתית ובוודאי שלא בקופות.
וכמו שבחיים הכל עניין של טיימינג, גם הזמן לפרויקט זה הבשיל להגיע ואף רושם הצלחות כבירות: מאז הקרנתו הקיץ במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ונציה, הוא יצר באזז שלא נפסק מאז.

מתוקף הצפייה בסרט עולות תובנות ושאלות כאחד.
תובנה על כמה דברים נראו רע מאוד באותם הימים כאשר היגיינה הייתה אוטופיה בלבד, תוחלת החיים הייתה קצרה ביותר וההתפלשות בבוץ הייתה חלק מחיי היום יום גם ברמה הפיזית וגם ברמה הסמלית.
אני טוענת שלא משנה כמה נתקדם ונתפתח, הגנום האנושי לא משתנה ואותם צרכים בסיסיים או תגובות אנושיות מסוגלות לצאת מבני האדם בהינתן מצבי קיצון הישרדותיים ו/או חברתיים. הסרט, בדרכו המיוחדת, מהווה חיזוק לדבריי.

לסיום, הסרט מחולק לשמונה פרקים שמאחר ואין בהם שום הגיון אמיתי, לא נותר אלא להניח שזה עוד גימיק ברשימה שלמה של "הבה נהיה מיוחדים בעוד משהו" שהבימאי שם לעצמו כמטרה.

סרט מיוחד ומטורף שבהינתן מצב הרוח המתאים, ניתן יהיה להכיל אותו בשל מעלותיו.

3.5 כוכבים.