סרטו החדש של רומן פולנסקי המבוסס על רומן מאת רוברט האריס.
הסרט היה לזוכה הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה 2019 וזוכה להערכה מרובה בכל רחבי העולם.
העלילה מתרחשת בפריז של 1895.
ז'ורז' פיקאר הוא קצין צעיר ואמביציוזי הצופה במרגל המורשע, אלפרד דרייפוס, שמושפל בפומבי מול המון זועם ונידון למאסר עולם באי השדים.
פיקאר, שזה עתה מונה לעמוד בראש יחידת המודיעין שהביאה את הראיות כנגד דרייפוס, בטוח באשמתו.
זמן קצר לאחר שדרייפוס מתחיל לרַצות את עונשו, מתעוררות בקצין הקפדן שאלות לאחר שהוא מוצא בתחילה רמזים לכך שעדיין מסתובב מרגל בשורות הצבא – מה שמוביל אותו לחקור ולהגיע לשורש האמת. מכאן, הוא נסחף למבוך מסוכן של מרמה ושחיתות בדרגים הגבוהים ביותר שמעלים בו ספקות לגבי כל מה שהאמין בו, מאיים על כבודו ועל חייו.
לפיקאר שהיה אנטישמי במהותו, חשובה יותר האמת והצדק מאשר מקורו של הנאשם והוא מוכן ללכת רחוק עם תגליותיו כדי לנקות את הצבא – הגוף בו הוא מאמין ומשרת כל חייו – מכל חשד, כתם או אי צדק.
למעשה, פיקאר מהווה בסרטו של פולנסקי את הגיבור בעוד דרייפוס מופיע פחות על המסך אך מהווה את הטריגר והמקרה לסקרנותו ועקשנותו של פיקאר.
הסרט הנוכחי מביא לראשונה זווית אחרת וחשובה מזו שנראתה עד כה בסרטים קודמים שעסקו בפרשת דרייפוס בעבר ומקבלת משנה תוקף עכשווי ביותר נוכח שנאת הזרים הקיימת בצרפת של היום.
אציין רק שבין הקודמים נמנים: "דרייפוס" הגרמני וב – 1931 גרסתו הבריטית, לאחר מכן ב – 1937 "חייו של אמיל זולא" האמריקני שזכה באוסקר אך התמקד בכותב המאמר המפורסם ומעט בדרייפוס עצמו ועד ל – 1958 בסרט של פרר בו הוא מגלם את דרייפוס. כל אחד מהם נעשה מזווית שונה ובאווירת התקופה בה נוצר.
הסרט הנוכחי עשוי לפי כל הכללים הקלאסיים (יש מי שיטען אף למיושן אך בפועל מתאים עצמו לרוח התקופה ופני הדברים), ממחיש עד כמה רחוק יהיו מוכנים ללכת ראשי השלטון והצבא כדי לממש את שנאתם כלפי השונה והמוקצה ובכך מצליח לעורר כעס של ממש בזמן הצפייה – מה שמוכיח כי פולנסקי , היום בן 86, עדיין מצליח ויודע לפרוט על המיתרים הנכונים אצל הצופה ולייצר מסמך קולנועי שאי אפשר להתעלם ממנו נוכח היקף הפקתו וחשיבותו ההסטורית והעכשווית.
טענות שונות שהושמעו לקראת ועם עליית הסרט הקושרות בין מצבו המשפטי של הבימאי לעלילה והמסר של הסרט, הן מופרכות מבחינתי שכן לא מצאתי שום סימן לקשר בין הדברים.
יש כאן סיפור מעניין ובעל משמעות שמוצג על המסך באופן מקצועי המוכיח את ערכו הקולנועי של היוצר החשוב הזה שהנפיק עד כה לא מעט סרטים משובחים במהותם, ביניהם: "תינוקה של רוזמרי", "מקבת'", "צ'יינהטאון", "טס", "הדייר", "פרנטיק", "האלמנה והמוות", "אוליבר טוויסט", "אלוהי הקטל" וכמובן: "הפסנתרן" שזיכה אותו בפרס האוסקר.
בהיבט זה, כל שיקול באם לראות את הסרט בשל האשמות המיוחסות לבימאי בחייו הפרטיים, הן כבר בחירה אישית של כל צופה. אני מתייחסת כאן ליצירה הקולנועית נוכח תפקידי.
יש לציין את השחזור התקופתי המרשים והמדויק, את הבחירה להעניק לסרט פתיחה מרשימה המתרחשת בחוץ ומשחזרת את טקס ההשפלה הפומבי שנערך לקצין היהודי בעוד שמרבית הסצינות שתבואנה לאחר מכן, תהיינה צנועות הרבה יותר ומתרחשות בחדרי חדרים עם תאורה מועטה – מה שמתכתב עם הסודות שהוסתרו והשקרים שטויחו.
כמו כן, היבטים נוספים בסרט שהם בחירה מסקרנת היא כיצד משלבים מראות של ספרים נשרפים וחלונות ראווה מנופצים לצד העובדה שמי שמציל את דרייפוס בסופו של דבר הוא דווקא אדם נוצרי – גם אם לא מאהבה יתרה כי אם מסיבות ערכיות שלו.
מבחינת הקאסט, ז'אן דוז'רדן המגלם את פיקאר, הוא בדרך כלל כוכב קומדיות צרפתי המציג כאן יכולות דרמטיות לא מבוטלות עם מידת איפוק נכונה ואמינות לתפקידו.
לואי גארל המגלם את דרייפוס בסרט הוא שחקן ובמאי צרפתי צעיר, בנו של הקולנוען האגדי פיליפ גארל – אותו ראינו כבר ב"יוצא מן הכלל" של מישל הזנוויציוס, בתפקיד איב סאן לורן בסרט הנושא שם זה ובשלושה סרטים אותם ביים אביו: "קיץ לוהט", "קנאה" ו"נאהבים רגילים".
עמנואל סנייה, אשתו של פולנסקי מזה 30 שנה, מגלמת בסרט את המאהבת של פיקאר ומספקת לסיפור את הצלע הנשית המעודנת ומתייה אמאלריק המגלם את הגרפולוג דאז מספק לסרט את רעי האתנחתא הקומית שלו.
ולא אסיים לפני שאזכיר את עבודתו היפה של הצלם הפולני, פאוול אדלמן, העובד עם פולנסקי בסרטיו כבר משנת 2002.
3.5 כוכבים.
