קצפת ודובדבנים

חדש ומומלץ :סרטו החדש של גור בנטביץ', זוכה פרס התסריט בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2019 ומועמד ל-11 פרסי אופיר.

חריג בכנות שהוא מציג, אנושי, מבדר, בוגר, עמוק ומקורי. הישג נפלא לבנטוביץ' המצליח לשקף מראה קוהרנטית לנבכי נשמתו של יוצר קולנוע בישראל של היום.
סיפור דרמטי, מצחיק ומפתיע שחושף במהלך לילה תל אביבי אחד מסכת חיים שלמה של יוצר המתקשה לשרוד את שינויי הגיל, הזמנים המשתנים וכישלון סרטו החדש.

סרט על החיים, על המוות ועל קולנוע.
One would say : מה צריך יותר מזה?

ובהרחבה –
הסרט מתרחש משך לילה מוטרף אחד בחייו של במאי שנמלא חרדות עם צאת סרטו החדש לאקרנים.
הוא מתגנב להקרנה בבית קולנוע רק כדי לגלות שמעט הצופים שהגיעו לצפות בסרטו מרוכזים יותר בטלפונים שלהם מאשר במסך, התנאים ירודים, הכרטיסים לא נמכרים ונדמה שהוא היחיד שאכפת לו מכך.
אז הוא יוצא לשרשרת הרפתקאות לילית בניסיון להציל את היצירה הגדולה שלו, שנראה שהעולם לא מצליח להבין את ערכה. בדרך הוא מצליח לריב עם בת זוגו ולסכן את עתיד הזוגיות שלהם; להיקשר ביחסי אהבה-שנאה עם נהג מונית בלתי נשכח שינסה לעזור לו להגיע ליעד שגם הוא לא מבין מה הוא; להתאחד עם חבר ותיק שישמש לו מראה להתבגרות ויספק חומר למחשבה על הדברים החשובים באמת; ולגלות בעזרת מומחית סושיאל שהעולם כמו שהוא מכיר אותו מתעדכן מרגע לרגע והוא מוכרח להסתגל לשינויי הזמן.
אל הכישלון המסתמן בקופות, מתלווה כישלון הגוף, שנדמה כי גם הוא בוגד בבמאי בלילו הגורלי.
בין מציאות להזיה, הלילה הארוך של היוצר מכמיר הלב הוא קומדיה קיומית על הניסיון של כולנו לשלוט במציאות, להערים על המוות ולגרד קצת משמעות בדרך לשם.

אז מה יש לנו כאן? גור בנטביץ' אחד שהצליח להיכנס לתודעה שלנו עם שני סרטי קאלט: "הכוכב הכחול", שהיה לתופעה מקומית והחל מ–1995 הוקרן משך 7 שנים בהקרנות חצות שבועיות בסינמטק תל אביב והוגדר כסרט הסטלאנים הראשון, "משהו טוטאלי" משנת 2000 המדלג בין לוקיישנים שונים במטרה של שלושה גברים להציל בחורה אחת, ולאחר מכן הגיע "לרדת מהעץ", שיצא לאקרנים ב – 2013 עם אמירה של אדם אחד בניחוח המחאה החברתית.
בנטביץ' הוא יוצר אותנטי עם תביעת אצבע קולנועית משלו שעושה סרטים המעניקים מין תחושת חמצן משחררת ולכולם מתלווים לבטים קיומיים שנותנים לסרטים את נקודות העומק והרהור שיגיעו לאחר הצפייה בהם.
הוא מאפשר לגיבוריו ללכת לאיבוד כדי למצוא את עצמם ומשמעות לחייהם ומוביל אותם בדרך מלאה טלטלות בדיוק כמו בחיים וכל זאת עם חינניות מסוימת, שילוב בין שפה יפה לשפה סלנגית והקפדה על שוטים שהופכים להיות גם בלתי נשכחים בחלקם.

הפעם נראה כי המסע של הגיבור הוא המסע שלו – מה שהופך את "#קצפת_ודובדבנים" לסרטו האישי ביותר שתוהה על מקומו בתוך החברה אך חשוב מכך: בתוך התעשייה בה הוא חי, פועל ונושם. עולות מתוכו סוגיות של גבריות במשבר, חרדה מכישלון, חרדה קיומית הבאה לידי ביטוי במערכות היחסים שיש לו בחייו, שאלת הרלוונטיות בתוך עולם תזזיתי המשתנה כהרף עין ובגידות לא צפויות של הגוף.

יש בסרט הזה, למעשה, רפלקסיביות המתכתבת עם יצירות ישנות וחדשות כאחד: החל מ"שמונה וחצי" של פליני ועד ל"כאב ותהילה" של אלמודובר. כולם משתפכים, משתפים ומסתכלים אחורה כדי להבין משהו ב"קדימה" שלהם.
נקודה שניתן להגדירה כאמיצה היא שבנטביץ' משחק בעצמו בסרט (את עצמו, אם תרצו), מגיע כביכול מעמדת אנדרדוג, ועל כן מצליח להעביר את המסרים בצורה הטובה ביותר.
(ולראייה המונולוג שלו מול תולי המודעות שהוא רק דוגמה אחת לכך).
אציין גם עבודת צילום מעניינת של גיא רז המוסיפה לסרט, הופעה יוצאת מן הכלל של דובר קוסאשווילי שיוצא כאן לא פחות ולא יותר מ"הנשמה" ואי השפיות של הגיבור, מיה קניג – זוגתו בסרט ובמציאות של הגיבור המנסה להציב גבולות לאובססיה שלו, אלון אבוטבול בהופעה משעשעת על תקן החבר שכבר הספיק להבין איך הדברים עובדים – לפחות עבורו – ודרך נקודת מבטו להרגיע את הגיבור, אסתר רדא כחלק מפנטזיה שלמה והדס בן ארויה המציגה כאן את השטחיות הנוראית של דור הרשתות החברתיות המנהלות את חיינו או לפחות שואפות לעשות זאת במרץ ותזכורת לאופן בו נעשה שימוש ציני ומכעיס גם בכל הנוגע להטרדות מיניות (נקודה שאפשר עליה לבד לכתוב מאמר שלם) .
עוד מופיעים: צחי גראד וטינקרבל וגם מגיחים מעט על המסך: יובל שרף, דפנה לוין, מרקו כרמל, חי מאור, מרים רוט ועמית איצקר.

עם כל זה שהסרט אינו חף מאי אלו סדקים, הוא ראוי, מעניין ומאפשר להיכנס ללב היוצר כדי להבינו טוב יותר.