רגע של עצבים עם יציאתו של הסרט: "ג'וג'ו ראביט".
מבינה סאטירה, פארודיה ורצון להסתכל על אירועים קשים מנקודות מבט שונות אך לא מוכנה לקבל סרט המעלה על נס את היטלר כדמות חיובית ומגניבה ואיזה כיף במחנה צופים של הנוער הנאצי שמעודד את משתתפיו הצעירים להשתתף בפעילויות המעודדות את הרעיונות של הנאציזם.
יכולתי ואף קיבלתי בחדווה והערכה את "החיים יפים" של בניני שניסה להסביר לילד את מה שמבוגר לא יכל להבין או לקלוט ממקום של הומור ומשחק בסרטו, אך כאן המקרה הוא אחר.
ברור שעניין הצפייה היא לשיקולכם ואולי תלכו לצפות כדי לגבש דעה משלכם, אך לפעמים נדמה כי גם יצירה העשויה בחן ומכוונות טובות יכולה גם לעבור את הגבול ומבחינתי זהו המקום בו נחצה כזה.
ועל מה המדובר?
התסריטאי והבמאי, טאיקה וואיטיטי ('תור: ראגנארוק') – שהוא ממוצא יהודי בעצמו – מביא את סגנון ההומור והפאתוס הייחודיים לו בסרטו זה שהוא סאטירה על מלחמת העולם השנייה העוקבת אחרי ילד גרמני בודד אשר תפיסת עולמו מתהפכת כשהוא מגלה שאימו מחביאה בביתם נערה יהודייה צעירה. כעת על ג'וג'ו להתמודד עם הלאומניות העיוורת שלו, כאשר לעזרתו עומד רק חברו הדמיוני הדביל – אדולף היטלר .
