סרט המבוסס על סיפורה האמיתי של ביוגרפית הסלבריטאים המצליחה, לי ישראל, אשר התפרנסה בשנות ה-70 וה-80 מכתיבת הביוגרפיות של מפורסמים כגון: קתרין הפבורן, טלולה בנקהד, אסתי לאודר והעיתונאית – דורותי קילגלן.
כאשר לי כבר אינה מצליחה להוציא את ספריה לאור בשל חוסר הרלוונטיות שלהם לטעם העכשווי, היא נואשת והופכת את האמנות שלה לרמאות, ואף נעזרת בהמשך בידיד "מתחדש", ג'ק, המגולם ע"י ריצ'רד אי. גראנט.
הגורם המפתיע בסרט הוא הפן הדרמטי והמתרצן שמוציאה מקארתי מעצמה, המעיד על יכולות משחק הנמתחות הרבה מעבר לדמויות אותן גילמה בקומדיות מטופשות ובאותה העת מצליחות מאוד.
אם נוסיף לכך את העובדה כי התסריט נכתב ע"י אישה (ניקול הולופסנר החתומה על "דיברנו מספיק") ואת הסרט ביימה מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת") על בסיס אוטוביוגרפיה באותו השם, הרי שנבין את המתכון לרגישות, לחוכמה ולגישה הבלתי מתפשרת של הסרט כולו.
העלילה המתרחשת בשנות ה – 90 ומציגה דמות ראשית שאינה נעימה לבריות: היא מוזנחת במראה ובסביבת מגוריה (עד כדי כך שמדביר לא מוכן להיכנס אליה הביתה), סוציומטית, וולגרית ותוקפנית. היא בת 50, היא יהודייה וגם לסבית.
לא בדיוק מסוג הדמויות הראשיות המהוות אטרקציה בנתוני הבסיס שלה אך אותנטית ולא עושה הנחות לעצמה או לצופים. (עד כדי כך שבזמן הצפייה עלו במוחי לפחות 2 נשים המתאימות לתיאור של הדמות בדיוק רב…)
בעוד היא מעבירה את ימיה בפיתוח "פרויקט" ההונאה שלה המאפשר לה לפרוח כל עוד לא עולים עליה, אנו נחשפים אט, אט גם לדמויות המנסות להיות בקרבתה – אם אישית או מקצועית וגם אז היא לא נותנת את עצמה במאת האחוזים.
הסרט מלווה בפסקול נוסטלגי המיועד להדגיש את העובדה שגם אם הדמות הראשית מתקדמת בחייה, היא מתבססת על עבר רחוק של נשואי ספריה ואולי גם על העבר שלה. מעניינת בחירתה של הבימאית לחתום את הסרט בשיר של מנסיני שהלחין לסרט משנות ה – 60, למשל.
עוד נתון המגביר את הפליאה מהדמות הראשית מגיע בסוף הסרט כאשר על המסך האחרון נכתב כי לי, שנפטרה ב-2014, הצליחה לזייף יותר מ-400 מכתבים. בספרה האוטוביוגרפי שיצא לאור בשנת 2008 (ואף זכה להכרה והצלחה) הכריזה הסופרת כי פעולת זיוף המכתבים הפכה להישג הספרותי הגדול ביותר שלה.
חוזקותיו של הסרט טמונות בשני מרכיבים עיקריים: הראשון הוא האופן בו בחרו היוצרות לספר את הסיפור מבלי ליפול למלכודות שתיצורנה איזשהו אנטגוניזם כלפי הגיבורה אם כי בדיוק ההיפך, ואת הבחירה הזו עשו בחוכמה רבה על ידי שנינות, בניית דמויות עגולות, מוטיבים המעוררים את האמפתיה (הסצינה הקוהרנטית והמרגשת שלה בבית המשפט רק ממחישה כמה כאב ובדידות הם מנת חלקה היומיומית) והצבת מראה לתגובות אנושיות אמיתיות – מה שמוביל למסרים חברתיים מדויקים.
מרכיב החוזק השני הוא המשחק הנהדר של מקארתי וגרנט.
זוג מיזנטרופים מתבגרים – לסבית והומו – הנכנסים אחד לחיי השני בעיתוי מעולה כדי לסייע באתגרים הניצבים מול כל אחד מהם וגם כדי לבצע את התיקון המתבקש וסגירות המעגלים שעליהם לעבור.
מקארתי בת ה – 48 החלה כקומיקאית, סללה את דרכה בטלויזיה דרך השתתפות בסדרות כמו: הדרמה – "בנות גילמור", הסיטקום – "סמנתה מי?" וב – 2011 אף זכתה באמי על תפקידה בסיטקום, "מייק ומולי". בקולנוע היא רושמת לעצמה כבר 30 (!) תפקידים – בהם 2 מועמדויות לאוסקר ובנוסף, היא מפיקה ותסריטאית ואף ביימה 4 פרקים בסדרה שהביאה לה את האמי.
לכך נוסיף את העובדה שהיא פתחה קו אופנה משלה לנשים במידות גדולות ונבין עד כמה רחוק היא הלכה בדמות אותה היא מגלמת בהצלחה רבה בסרט הנוכחי מחייה מלאי העשייה והיצירה.
ריצ'רד אי. גרנט, בריטי יליד סווזילנד, שהתפרסם בסדרה, "גוספורד פארק", ובסרטי קולנוע כמו: "הדסון הוק" ו"לוגאן" – נדמה כי חיכה לתפקיד כמו זה התפור היטב למידותיו ומנפיק ממנו מרגליות.
שניהם מועמדים השנה לאוסקר. היא על שחקנית בתפקיד הראשי והוא על שחקן משנה.
לא משנה מה תהיה התוצאה (ולפי מה שנראה כרגע אין לאף אחד מהם סיכוי לזכות), הסינרגיה שלהם על המסך והאופן בו יגרמו לכם לחבב את דמויותיהם בהחלט שווה את הצפייה.
3.5 כוכבים
