הנה הגיע למסך הגדול סרטו המדובר והכל כך מצופה של טרנטינו, "#היו_זמנים_בהוליווד" בכיכובם העיקרי של: #ליאונרדו_דיקפריו ו #בראד_פיט כאשר לצידם נמצאים גם: מרגו רובי ואל פאצ'ינו ומגיחים: קורט ראסל, לוק פרי, ברוס דרן, דמיאן לואיס, דקוטה פנינג, אמיל הירש ואחרים.
העלילה מתמקדת בשתי דמויות בדיוניות: כוכב טלוויזיה לשעבר וחברו הטוב ביותר, שהוא גם הכפיל שלו, הפעלולן ועוזרו האישי, בעודם מנסים לנווט את דרכם בתוך תעשיית הקולנוע ההוליוודית המשתנה לנגד עיניהם.
נקודת המוצא של הסרט מתחילה בפברואר של 1969 בה השחקן ההוליוודי, ריק דולטון (דיקפריו) – כוכב עבר בטלויזיה בסדרת מערבונים משנות ה – 50 מתבכיין שהקריירה שלו הסתיימה בפני קליף בות' (בראד פיט), חברו הטוב ועוזרו האישי – בעבר הכפיל והפעלולן כאמור – שהוא אקס חייל הגר בקראוון עם כלבת הפיטבול שלו, מסיע את דולטון ברחבי העיר ומסתמך עליו למצוא עבודה, שכן הוא מתקשה למצוא עבודה בעצמו בשל שמועות שהרג את אשתו. מכאן, אווירת המלנכוליה השוררת לאורך כל הסרט.
בתוך כך, השחקנית שרון טייט (מרגו רובי) ובעלה – הבימאי רומן פולנסקי – עוברים לגור בבית הסמוך לזה של דולטון. מתוך תקווה שהדבר יסייע לקריירה שלו, דולטון חולם להתיידד עם זוג שכניו.
אז מה יש בסרט:
משחק מעולה של דיקפריו, בראד פיט המחסיר פעימה מהצופים/ות לכל אורך הסרט ולא בשל משחק מזהיר כי לי הוא לא חידש כלום אלא פשוט בגלל שהוא נראה מדהים (!!!), מודע לכך ומבליט את זה בכל דרך ורגע אפשריים, אינטרפרטציה טרנטינית למציאות שהייתה אחרת (הוא מספר על רוח התקופה אך בונה מציאות חלופית לחלק מאירועי הרגע), שחזור תקופתי מוצלח ושיר הלל להוליווד של שנות השישים.
מה לא עובד טוב?
אורך הסרט מוגזם ולפעמים נדמה שהוא פשוט לא זז, מרגו רובי לא באה לידי ביטוי כי כמה אפשר להסתמך רק על יופי… יש יותר סגנון ופחות מהות, אין עומק, והתערבות עריכתית? חסרה כאן מאוד!
הסרט מתאים ל: מעריצי טרנטינו המושבעים, חובבי קולנוע באשר הם, אנשי תעשיית הקולנוע רבתי וגם מי שמוכנים לקחת את כל האמור בהמשך בחשבון.
אציין כי הסרט הנוכחי לא טוב כמו "ממזרים חסרי כבוד" או "ספרות זולה", אך זוהי ללא ספק הצהרה של הבימאי שהוא מאוד מעריך את התעשייה לתוכה צמח. (מאידך, מרגישים שהבימאי מלא בעצמו!)
כמו תמיד בסרטיו, נמצא הרבה דיאלוגים והרבה מאוד אלימות.
נדמה כי בסרט הזה יש מספר סיפורים קטנים יותר שלא תמיד מתחברים להם בשלמות – אם בכלל – יחדיו.
כמי שהיה ילד בשנה עליה מדווח הסרט, ניכר כי ההשפעה על טרנטינו הצעיר הייתה קולנועית גרידא יותר מאשר הסטורית בהתייחס לכמה אירועים חשובים שקרו באותה השנה ולא קיבלו כאן כל ביטוי.
הוא חוזר למחוזות הפנטזיה כאשר הוא מעניק אינטרפרטציה משלו לסיפור העצוב והמחריד של רצח שרון טייט אך את זה ראינו כבר שהוא עושה בממזרים – ושם זה היה מוצלח יותר באלפי מונים.
למעשה, טרנטינו משחק כאן משחק מעניין:
הוא מצהיר שזהו סרטו הכמעט אחרון או אולי אף האחרון ובכך מעורר את מעריציו המושבעים, מכניס לתוך סרטו זה את טביעות האצבע האופייניות לו אך גם לוקח את הכל לאקסטרים כדי לאתגר את הצופה ולבחון עד כמה באמת הוא מסוגל להכיל את הגישה הטרנטינית הדוגלת בהיעדר דיפלומטיות או כל שימוש בכפפות בבואו לטפל בסוגיות נפיצות או דמויות שנויות במחלוקת.
יחד עם זאת אגיד כי יש תחושה קלה שהוא דווקא מנסה לרדת קצת יותר לעומק עם דמויותיו אך בסוף זה מחליק לו בדרך 
גם משום שחלק מהרפליקות נשמעות כמו פארסה על האמת וגם כי הכל נראה כמו מישהו שאולי מעריך את מה ומי שסימל תקופה אך באותה נשימה גם מלגלג עליו באופן בלתי נמנע ומתייחס בפרודיות לנאיביות והמלאכותיות שהייתה מנת חלקה של הוליווד אז (ולפעמים נראה שיש אמת בדבר גם היום). אפשר להגיד כי בסרט יש הדהודים לאירועים ומקומות אמיתיים אך הם נראים רחוקים מאוד.
אגב, שם הסרט כבר מרמז על מידה של פיקציה שתאפיין אותו והבה לא נשכח את שלוש הנקודות המגיעות לפני המילה הוליווד בכותרת הסרט באנגלית.
בעיניי, הסרט נדמה כמו שנכתב בהשראת מפגש בין טרנטינו לחבר שלו המתכנסים איזה ערב ויושבים על כוס בירה ומספרים האחד לשני בצורה נוסטלגית מעשיות מימי הוליווד בדיאלוג שעשוי היה להתחיל כך:
טרנטינו: "הי Dude, אתה זוכר את הפוקסי הזו, שרון טייט, שנרצחה ע"י הכנופיה של מנסון הדפוק הזה?! תאר לך שהיא הייתה חיה היום …"
חבר: "כן, הא… זה יכול היה להיות מעניין. בכלל השנה ההיא 1969 הייתה משהו . זוכר איך נראה אז התיאטרון הסיני, והסרטים שיצאו אז? משהו קרה שם ששינה את הכל, לא?!"
והשיחה ממשיכה באווירת השערות וחפירות כשעה שלמה ואז:
טרנטינו: "תקשיב Dude, אני חושב שאני חוזר קצת לניירות שלי ולמחשב לכתוב. בא לי איזה רעיון…"
אהבתו של טרנטינו לקולנוע ניכרת כאן אך כפי שלאהבה פנים רבות ואינספור דרכי הבעה, כך גם מה שמנסה להעביר הבימאי בדרכו שלו ולכן, לפעמים זה עובר מצוין ולפעמים הרבה הרבה פחות.
לוס אנג'לס שלא זכתה לסקירה קולנועית מחמיאה מאוד בקולנוע במהלך השנים מתוארת גם כאן, לטעמי, באופן שפחות מחמיא לה.
ולסוגיה חשובה שיש לתת עליה את הדעת: ייצוג הנשים בסרט הוא פשוט עלוב!
החל משרון טייט שלא ניתן להבין או ללמוד עליה כלום ואז שחקנית כמו מרגו רובי שמאוד חושקת בתפקידי אופי שיוציאו אותה מתדמית היפיפייה המהממת מפוספסת בגדול, דרך אשתו האיטלקייה של הכוכב שצצה משום מקום (טוב נו, איטליה אבל זה עדיין לא נותן הרבה) או סיבה והיא סתמית לחלוטין ולא באמת תורמת לעלילה או עובדת היותה איטלקייה לא מוצדקת באמת.
על נשות הכת של מנסון אני כבר לא מדברת : ביזיון וטפשת אחת גדולה וחבל שזו גם הייתה חלק מהמציאות שלהן ועד לגב' פיק-טרנטינו שהוא הצליח להשחיל לרגע קט בתור דפנה בן קובו.
תפקידי אורח:
לוק פרי שהיה זה לו תפקידו האחרון מעורר געגועים, פאצ'ינו נראה כמו קריקטורה של הדמות שהוא מגלם וכך הם לא מספיקים להיות דמויות עם עומק כזה שישאיר גם חותם.
על מי עוד נצחק?
על ברוס לי ולראייה כמה שזה היה חריף – בתו במציאות של ברוס לי לא מפסיקה לקטר ולכעוס על הסרט וייצוגו של אביה בו בכל הזדמנות או מקום שרק ניתן.
אם אתם שואלים את עצמכם מדוע, התשובה טמונה באחד מהקטעים המצחיקים בסרט אך תיאורו יהווה ספוילר אז… לא נעשה לכם את זה.
אחד הקטעים היפים בסרט הוא כאשר דיקפריו שופך ליבו בפני ילדה (ג'וליה בטרס) המשחקת לצידו בסדרה זניחה בה הוא משתתף. היא יוצאת הבוגרת והאחראית בעוד הוא יוצא המתבכיין. כאשר מגיע הרגע לצלם סצינה משותפת שלהם, ניכרת איכות המשחק של מי שהחל את דרכו כילד היפה של הקולנוע והפך לשחקן מוערך בזכות סקורסזה שפיתח את הפרי שהבשיל + בחירות נוספות נכונות בקריירה.
כבוד והערכה:
מעבר לכך שטרנטינו אוהב קולנוע, מכבד ומעריך – הוא גם עושה מעשה יפה מאוד כאשר הוא שם בקדמת הבמה דווקא בעלי תפקידים על הסט שפחות נהוג לייחס להם חשיבות כמו אנשי הפעלולים.
בסרט עצמו פיט שמגלם אחד כזה ומייצג אותם, מתחיל בתור מישהו שלכאורה נראה זניח בחשיבותו (זהירות: ספוילר) אך לקראת הסוף הופך לגיבור הגדול.
איפה המנה העיקרית?
טוב, אז יש לנו מלא מנות פתיחה או אם תרצו, ממש ארוחת טעימות ויש גם קינוח בסוף הסרט, אבל אופס… פסחו על המנה העיקרית!
זו התחושה ממנה יוצאים בסוף הסרט. היכן הדבק, המהות???
מכאן שזהו סרט ש"מסמן" יותר ממה שהוא מתעסק באמת.
הכוונות אולי טובות ויש הברקות אך הדרך במהלך הצפייה מייגעת וצריך לחכות יותר מדיי עד שמשהו מתחיל לזוז ואף לעבוד.
בשורה התחתונה: יש מי שמתחבר ואוהב את הסגנון הטרנטיני ויש מי שלא. לגיטימי.
אך דבר אחד בטוח: שאי אפשר להתעלם מאהבתו לקולנוע ואם בא לכם לצפות בתוצאת סיפור האהבה הזה, לכו לצפות בו.
***
