האירי

סרטו המדובר של מרטין סקורסזה בהפקת 'נטפליקס' המפגיש על מסך אחד את דה נירו, פאצ'ינו, ג'ו פשי והרווי קייטל.

חוזקותיו של הסרט מצויות בהפגנת המשחק של כוכביו הגדולים, השחזור התקופתי המרשים, האפקט שנעשה בו שימוש כדי לגרום לכוכביו להיראות צעירים בעשרות שנים והמחווה לדמויות עליו הוא מספר.
לצד אלו, זהו סרט תובעני אשר ידרוש מצופיו להיות ישובים משך 3.5 שעות שלא עוברות בנקלה ולזכור המון פרטים על הדינמיקה וההסטוריה של משפחות הפשע שבסיפור שספק אם יהוו עניין עבור כולם.

הסרט יוקרן לפרק זמן מוגבל על המסך הגדול במספר מצומצם של בתי קולנוע בארץ ויהיה זמין ללקוחות נטפליקס באופן חופשי החל מה – 27.11.

מצד אחד, מי שרוצה להעריך את איכויותיו הויזואליות, מן הראוי שיצפה בו בקולנוע. מאידך, בשל אורכו ומורכבותו, צפייה בבית בנוחות הפרטית יכולה להקל על צופים מסוימים ואף לגרום להם ליהנות ממנו יותר.

מבחינת העלילה, הסרט מגולל את סיפורו של פרנק שיראן (דה נירו) יליד אירלנד שהשתתף במלחמת העולם השנייה ושירת באיטליה. בנקודת הפתיחה וסיפור המסגרת, כעת הוא זקן ומגולל את האירועים שהגדירו את הקריירה שלו מצעירותו כנהג משאית קירור ועד להפיכתו למתנקש בשירות המאפיה האיטלקית בפילדלפיה כחלק ממשפחת הפשע, בופלינו – בראשה עמד ראסל בופאלינו (פשי). חלקו האחרון של הסרט מספר על חברותו עם מנהיג הפועלים הכריזמטי, ג'ימי הופה (פאצ'ינו), ומעורבותו של שיראן בהיעלמותו.
הסרט עצמו מבוסס על ספר שנכתב אודות שירן מאת צ'רלס ברנדט בשם: I Heard You Paint Houses.  ועיבד אותו לתסריט סטיבן זיליאן ("רשימת שינדלר", "כנופיות ניו יורק") שהכניס כאן רפליקות בלתי נשכחות הנאמרות במיומנות רבה על ידי שחקני הסרט הנפלאים ובנימת קול וחיתוך דיבור שלא משאירה מקום לספק על משמעותן כלפי מי ששומע אותן.
אגב, שירן שנפטר בגיל 83 לפני כ – 16 שנה, היה פעיל באיגוד נהגי המשאיות שהפך למנהיג בו ועל פי הודאתו שלו הפך ל'קילר' בשירות המאפיה האיטלקית ועובדה מעניינת נוספת היא שהוא היה אחד משני הלא איטלקים היחידים שהואשמו בקנוניה של המאפיה להשתלט על איגודי העובדים.

ועתה, להתייחסות להפקת הסרט שכן הדבר בלתי נמנע:
מרטין סקורסזה שהוא יוצר קולנוע בכל רמ"ח איבריו כשבאמתחתו 74 סרטים כמפיק, 65 סרטים כבימאי, 17 סרטים כתסריטאי, 9 מועמדויות לאוסקר וזכייה אחת על "השתולים", הוא אדם שחייב ליצור ולייצר מוצרים קולנועיים – בין אם על המסך הגדול או הקטן – להתנסות (כמעט) בכל ז'אנר אפשרי – מה שהוא גם עשה.
אומנם אנשים זוכרים אותו מסרטי הפשע הידועים שלו ("רחובות זועמים", "נהג מונית", "החבר'ה הטובים", "קזינו"…) אך הוא יוצר מגוון שיצר גם סרטים תקופתיים ("עידן התמימות", "כנופיות ניו יורק"), פמיניסטיים ("אליס לא גרה כאן יותר"), תיעודיים ("המסע שלי לאיטליה"), מוסיקליים ("ניו יורק ניו יורק"), רוחניים ("קונדון", "שתיקה"), אימה ("פסגת הפחד"), ביוגרפיים ("הזאב מוול סטריט", "הטייס", "הוגו" הקסום) והרבה אחרים.
יוצר שכזה לא יכול לשבת בשקט ולקבל סירובים לפרויקטים שלו.

עם הפרויקט השאפתני הזה, הוא פנה לכל האולפנים הגדולים בהוליווד וכולם סירבו לקחת אותו. החשיבה שלהם תמיד הייתה כלכלית וזה בטח לא השתנה כיום כאשר הם נמצאים במאבק הישרדותי יותר מאי פעם. 150 מיליון הדולר שנדרשו כאן לסרט ארוך ויומרני של 3.5 שעות המספר בפרוטרוט על עולם הפשע לא נראה להם כסרט שיביא הכנסות שאפילו תכסנה את ההוצאה הגדולה.
מי בכל זאת הרים את הכפפה? 'נטפליקס' שמנסה בכל מאודה גם להיכנס לליגה של הגדולים, גם לזכות בפרסים וגם להפסיד אולי כסף בדרך אך להרוויח את אותם סרטים שנראים אולי "אומנותיים" יותר כמו: "רומא" או חופרים יותר כמו "סיפור נישואים" אך לקבוע עובדות בשטח שממנה כבר אי אפשר להתעלם!

בסרט זה לקח סקורסזה שלושה מהשחקנים אותם גילה וטיפח במהלך שנותיו הראשונות: קייטל, דה נירו (הפעם עם עיניים כחולות כדי להדגיש את "האיריות" ומשחק מאופק שעדיין מצליח להיות מעולה בדרכו שלו) ופשי (שעושה כאן תפקיד יוצא מן הכלל והזדקנותו על המסך מוסיפה שלל רגשות כתגובה) והפגיש ביניהם שוב. אליהם הוא צירף את פאצ'ינו – עימו לא עבד עד כה – וזו הייתה בחירה מצוינת כי לטעמי הוא זה שעושה כאן תפקיד עסיסי וראוי ביותר לפסלון. בהמשך לקח גם אחרים העונים לטייפקאסט של המאפיה בשנים המדוברות כמו: ריי רומנו או בובי קנאבלי עימם עבד לפני כן בטלויזיה.
דמויות הנשים בסרט הן מוחלשות כפי שהיה מעמדן באותן השנים ובטח בחברה הפטריארכלית של יוצאי איטליה הגנגסטרים. היחידה שמנסה להיות כאן קול המצפון היא בתו של פרנק, פגי, המגולמת ע"י אנה פאקווין. מה שכן, דרך עיניה שלי ובאופן בו היא שונה מאחיותיה בתגובות שלה, יש כאן גם התייחסות לכל סוגיית האבו ובנות ויותר ספציפי, כיצד בנות מביטות באביהן….

סקורסזה בוחר לספר כאן סיפור מבלי להשאיר אף פרט בחוץ ועל כן, הסרט עמוס מאוד וארוך מאוד. יש בו מתח וגם הומור, סקרנות על גורלן של הדמויות שנראות חשובות ברגע אחד ומחוסלות ברגע שאחריו ושימוש בשלל תנועות מצלמה נפלאות העושות חסד עם הדמויות בתקופות שונות שלהן. הוא מנצח כאן כמאסטרו על שחקניו ב"פגישת המחזור" הקולנועית שלו ומוציא מהם מרגניות.

הסרט מתמודד עם הסוגיה שגם יוצריו וגם כוכביו מתמודדים והיא: מידת הרלוונטיות שלהם עת הם מזדקנים, העבר המפואר מלא הצלקות אותו הם סוחבים ותובנות שמגיעות רק עם הקמטים המעידים על שנותיו של אדם והגיגים על נאמנות, חרטה וחברות.
ללא ספק יהיה בין השמות השגורים בקטגוריות שונות באוסקר הקרוב ולא משנה באיזו דרך תבחרו לצפות בו, מפגש ענקים שכזה לא מפספסים.

****