עלילת הסרט מבוססת על המקרה האמיתי ויוצא הדופן של דזמונד דוס, החייל האמריקני היחיד בהיסטוריה שלחם במערכה צבאית ללא נשק.
דוס, סרבן מצפוני שהכיר בצורך לצאת להילחם אך התנגד לקחת חלק בהרג ממשי, הפך לגיבור מלחמת העולם השנייה כאשר הציל במו ידיו את חייהם של 75 חיילים אמריקנים בקרב המדמם על אוקינואה.
גיבסון – שנחשב ל'ילד הרע של הוליווד' כבר יותר מעשור עקב הסרטים הבעייתיים שעשה (כמו "הפסיון של ישו"), התבטאויותיו הפומביות מלאות הזעם והאנטישמיות וחייו האישיים שתקריות לא נעימות מלוות אותו כבר תקופה ארוכה, מנסה לחזור לחיק "המשפחה ההוליוודית", עם מה שהוא יודע לעשות מעולה: פרובוקציות ובימוי לחימה על צורותיה רוויה באלימות.
יש מי שיגדירו את הסרט כסרט מלחמה והוא אכן כזה בהתייחס לעובדה שהוא רווי בסצינות קרב מדממות ופיזיות מאוד המזכירות סצינות מלחמה מקולגות גדולות כמו ספילברג ואיסטווד. לטעמי יש היסחפות בתיאור הגרפי כל כך עד לכדי קושי לצפות בקטעים מסוימים.
אך לסרט יש רבדים נוספים: ראשית, זהו סיפור אמיתי לחלוטין וככזה הוא מדהים כי יש כאן לא פחות ולא יותר מצפייה בנס ! סיפורו של אדם שהיית חושב שאפשר לנשוף עליו והוא יעוף המוכיח את כוחו הפיזי הלא יאומן ברגעי האמת .
כל זאת בעקבות אמונתו החזקה, וכאן מגיעים לרובד העמוק של הסרט:
מצפון, סרבנות, אמונה דתית, עקרונות, צבא… שלל סוגיות הנערמות למקשה מורכבת אחת המאפיינת את דמותו של הגיבור ואת האופן בו מתמודדת החברה והצבא עם תופעה שכזו.
וכך מוכיח גיבסון כבימאי כיצד הוא נשאר נאמן לנוצריותו האדוקה, גארפילד שהוא שחקן טוב שמתאים לו מאוד להתייסר בתפקידיו, הבעייתיות שהייתה ונשארה בעינה עם נושא הסרבנות המצפונית וכיצד לתעשייה יש זיכרון קצר כאשר היא שבה ומקרבת אל חיקה את גיבסון הבעייתי ואף מרמזת על כך שהוא לבטח יצעד לפחות על שטיח אדום אחד בעונת הפרסים הקרובה…
**** כוכבים
