איסטווד בן ה – 88, שבאמתחתו 37 סרטים עלילתיים שביים, 72 תפקידים כשחקן, 4 אוסקרים על בימוי והפקה + אוסקר על מפעל חיים, הוא אחד מהיוצרים והשחקנים הפוריים, החשובים והמוערכים בקולנוע כיום והכל בזכות.
סרט המציג פרופיל – אישי בחלקו – של גבר מזדקן ונדמה לפעמים כמולבש בדיוק רב על דמותו המרתקת של איסטווד עצמו שהוא תופעה נדירה בנוף החברה האמריקנית ככלל ובזו הקולנועית בפרט.
גם אם הביע בעבר מחשבות על פרישה, לביים הוא המשיך בקצב של סרט אחת לשנתיים (למשל: "צלף אמריקני", "סאלי", ,ג'רזי בויז", "ג'י. אדגר" ועוד), לשחק – קצת פחות: מאז "גראן טורינו", השתתף בסרט, "בחזרה למשחק", ורק עתה הוא חוזר לעשות את שניהם גם יחד.
יש סיפורים שאינך יכול לעמוד בפיתוי ואתה פשוט חייב לעשות אותם. כך, לפחות, מבחינתו. אני רק מייחלת שימשיך וימצא עוד סיבות לעשות סרטים כי הוא מספר סיפורים נהדר, מוכשר, אמיץ וחשוב ושחקן מרגש המסמל את הגבריות האמריקנית בפרט על גווניה ובעל תוצרת קולנועית נפלאה שהיא תבנית נוף מולדתו בצורה הפטריוטית ביותר שרק ניתן לשקפה.
הפעם החליט איסטווד לבסס את סרטו על סיפורו האמיתי של לאו שארפ בן ה–87, שנחשף במגזין של "ניו יורק טיימס" וברשותו לא פחות מ – 90 קילו קוקאין שזיכה אותו עד מהרה בתואר: "סוחר הסמים המבוגר בעולם". ניק שנק שכתב לו את התסריט של "גראן טורינו" אחראי כאן על עבודת התסריט שבכל הנוגע למספרים והנתונים של לאו, הסרט אכן מדייק אך בנוגע ליחסים עם משפחתו – הסרט לוקח מרחב אומנותי רחב ביותר והופך את הכל ליותר דרמטי ומוקצן.
ולעלילה בקצרה –
ארל סטון תמיד חי את חייו בדרכים.
מאז שחזר ממלחמת קוריאה והחל לעבוד בגידול זני פרחים ומכירתם ברחבי המדינה – היה ארל נודד ברכבו בין הערים, מכנס לכנס ומשוק לשוק. גרושתו ובתו מאסו בחיי הנדודים וניתקו עימו קשר וכעת, בגיל 90 ארל מצא את עצמו בודד, ללא פרנסה ולפני עיקול עסקיו.
יום בהיר אחד, הוא מקבל הצעת עבודה מפתיעה וקלה לכאורה: לנהוג. אלא שהמטענים אותם הוא מתבקש להעביר מתגלים במהרה כמשלוחים לא חוקיים של קרטל סמים מקסיקני .
ארל מצליח מאוד בעבודתו החדשה ומתייצב כלכלית, אך העניינים מסתבכים כאשר ה – FBI, כנופיות קרטל מתחרות, ואפילו משפחתו שלו מתחילות לחשוד בזקן התמים, וטבעת החשדות הולכת ונסגרת עליו.
יש מי שישקלו לקטלג את הסרט תחת נושא קרטל הסמים, אך יותר מכל זהו סרט על משפחה, יחסים וגאולה שמגיעים בשלב הזה בחיים שאתה רוצה לסגור מעגלים ולהכות על חטא בעבור כל מה שלא היית כשהיה צריך.
איסטווד מופיע ללא פילטרים או איפור וזקנתו ניכרת בכל דבר: במראה הכחוש, בקמטים, בשיער הדליל, בהליכה המעט מכופפת ובמניירות של אדם קשיש לצד רגעי תזכורת למבטיו הנוקבים, ליופי שעדיין ניכר בו ולצ'ארם הבלתי נדלה שלו שהם מנת חלקו כאדם וכשחקן.
לצידו בקאסט : בראדלי קופר ולורנס פישבורן בגזרת ה – FBI, דיאן ווסט כאשתו, אליסון איסטווד – בתו במציאות כבתו בסרט ואנדי גרסייה בגזרת הקרטל.
האמת היא שהשחקנים שסביבו לא זוכים להעמקה בתסריט ועל כן, הם עושים את מה שנכתב לדמותם. איסטווד עצמו הוא זה שמתבלט במשחק שלו עם רוגע לצד כעס פנימיים, כריזמה שמשפריצה ממנו לכל כיוון וגורמת לקשוחות שבדמויות לחבב אותו, תמימות או תלישות מסוימת (כפי שניכר מסצינה בה הוא עוזר לזוג שחור) ורגשנות ברגעי ההתקרבות מחדש למשפחה שזנח כל השנים.
עם כל הדרמה שבסיפור האישי לצד המבע החברתי המשקף גם מתחלואי החברה האמריקנית של היום על הגזענות והכלכלה שיכולה להביא גבר בן 90 לעשות את מה שבחרה כאן הדמות, הסרט מספק לא מעט רגעי צחוק והומור ומוכיח שגם חקלאי מזדקן, מתבודד ולבן עם כמות מסוימת של דעות קדומות, יכול לאהוב את האנשים שסביבו, את מה שיש לחיים להציע ואפילו את עצמו.
3.5 כוכבים
