המלצה חמה לסרט האיטלקי הפיוטי והמופלא, "#לזרו_השמח" של הבימאית האיטלקיה, #אליציה_רורוואכר – זוכה פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2018. סרט עם עוצמה שקטה וסוחפת.
העלילה מגוללת את סיפור המפגש בין לזרו, איכר צעיר שטוב ליבו המוחלט מתפרש בידי אחרים כטיפשות, וטנקרדי, רוזן צעיר שמתייסר עקב חיי החטא שמשפחתו הרודנית הנחילה בכפר איכרים לפני עשרות בשנים.
הקשר שנוצר בין השניים התבסס על מזימה של טנקרדי לזייף את חטיפתו בכדי לדרוש כופר מאמו הנוכלת. לזרו, נאמן כתמיד, מסייע לטנקרדי והופך לאיש סודו. אך לזרו הוא חבר נאמן מדי, שכן החברות האמיצה שלו קוראת תיגר על מושג הזמן כפי שאנו מכירים אותו, ומנחיתה אותו באופן פלאי בעידן הנוכחי, בחיפוש אחר טנקרדי בעיר הגדולה. לזרו, שריד של העבר בעולם המודרני, מגלה את מה שהזמן עולל למשפחתו ולחבריו מהכפר בו הוא נולד, ומנסה לשרוד בעולם החדש וחסר הרחמים.
יש מי שכינה את הסרט: "מעשייה מכשפת על איטליה הכפרית" והאמת לא רחוקה מזה. זהו סרט שיעניק לצופה בו חוויה יוצאת דופן ושמפעיל את קסמיו באיטיות מיסטית תוך שימוש במוטיבים של מיתולוגיה ודת (עם אלמנטים של תחייה וגם התערות בקיים ) לצד ריאליזם של הקולנוע האיטלקי הקלאסי מול זה החדש עם טביעת האצבע הייחודית שיוצרת כאן הבימאית המוכשרת.
קיימת בסרט ביקורת חברתית בכל רבדי זמן ההתרחשות וגם קטעים משובבי לב. לצד השפה האיטלקית המתנגנת לה בעונג כשפת הסרט, מתבלט המשחק של השחקן הראשי המגלם את לזרו, אדריאנו טארדיאולו, שזוהי לו הופעה קולנועית ראשונה והוא באמת שובה לב בנאיביות, במבט התמים ובעיניים הטובות שלו – ליהוק מושלם לתפקיד – וגם משחקה של מי שמגלמת בסרט את אנטוניה, אלבה רורוואכר (אחותה של הבמאית),. הנחשבת כיום לאחת השחקניות הטובות ביותר באיטליה ומוכרת לנו מסרטים כמו: "המקום", "זרים מושלמים", "פלאים", "לבבות רעבים" ועוד.
130 דקות של חוויה קולנועית פשוט אחרת שתלטף את הלב.
****
