סרטו המצליח של לואי-ז'וליין פטי שהביא למעלה ממיליון וחצי צופים לבתי הקולנוע בצרפת, הוא קומדיה דרמטית, מרגשת ומעוררת מחשבה המגוללת את סיפורן של חבורת עובדות סוציאליות ומטפלות מסורות המחליטות לעשות מעשה לאחר שהעירייה מכריזה על סגירת בית המחסה ל"נשים על הקצה" אותו הן מפעילות.
כדי לשמור עליו ולעזור לנשים הנזקקות הללו, מבחינתן כל האמצעים כשרים. וכך, נשות המקצוע המסורות תעשנה כל שביכולתן – החל מהפעלת קשרים, כיפוף האמת (וגם כמה שקרים קטנים בדרך), הדרכה מקצועית, הכשרה מעשית, שיפור הנראות וכתיבת רזומה אטרקטיבי ומכובד על מנת לסייע לחבורת הנשים המדליקה הזו שהחברה הוקיעה או הקיאה מתוכה ועתה הן חיות על הקצה ושורדות בקושי רב.
הרעיון לסרט צמח בעקבות סרט דוקומנטרי וספר שכתבה ידידתו של הבמאי, קלייר לג'וניי, אודות הנשים השקופות השורדות ברחוב. אלו כללו ראיונות ושיחות עם שלל דמויות צבעוניות ומרתקות שהציגו סיפורים אנושיים, מפתיעים, מרתקים, מרגשים, מורכבים ולעיתים אף משעשעים מאוד.
הבמאי והתסריטאי, לואי-ז'וליין פטי, שזהו לו פיצ'ר שני (לאחר סרטו מ – 2014 DISCOUNT), מצא בנשים הללו ממש דמויות קולנועיות באדיבות המציאות (שתמיד עולה על כל דמיון) וכך נוצר אצלו הרצון ליצור סרט הנותן במה ראויה הן לנשים מהרחוב והן לעובדות הסוציאליות שלא מקבלות את היחס והכבוד להם הן ראויות.
הבימאי וכל שותפיו ליצירה הפכו את מטרת הסרט להביא את אותן אסופת נשים מורכבת לפרונט.
לא עוד נשים שקופות, אלא, כאלה המביעות עצמן ומספרות את סיפורן. כאלה המסוגלות לתרום לחברה ובלבד שזו תקבל אותן בחזרה.
על מנת להצליח להביא את הסיפור בצורה שלא תיצור אנטגוניזם כי אם אמפתיה, בחר הבמאי בז'אנר הקומדיה. הרי ידוע כי הומור הוא מנגנון אנושי טבעי העוזר לנו להתמודד עם קשיים וסיטואציות מביכות ומורכבות ועם כתיבה קולנועית נכונה, אפשר להציף סוגיות אנושיות עדינות ואף כואבות גם עם קריצה או חיוך.
ז'וליין פטי הצליח במשימתו ויצר סרט מלא בחמלה, תקווה וערבות הדדית – סרט שיגרום לצופים לחבב את הנשים הללו, לחוש אהדה רבה כלפיהן ואמפתיה, ואולי אף להניע לפעולה במישור מקומי כל צופה באשר הוא.
Crowd Pleaser אמיתי שמצליח לפרוט על המיתרים הנכונים ולאפשר גם לנשים שבשולי החברה, להפוך לראויות ונראות.
הבימאי הפך מקום קר ומנוכר למחקר אנושי חם המאיר זרקור חשוב על אוכלוסיות מובטלות ו/או מוחלשות בחברה הצרפתית הזקוקות להתייחסות, מגע חם, מילה טובה ונתינת אופק לשיפור מצבן.
היבט מעניין בו בחר הבימאי להשתמש כאן ותופס תאוצה בקולנוע – גם בארץ וגם בחו"ל – הוא שילוב בקאסט בין שחקניות מקצועיות לנון אקטורז.
בין השחקניות הצרפתיות המוכרות בסרט, ניתן למצוא את : אודרי למי ("המזכרות"), קורין מסרו ("חלודה ועצם", "גלימת השופט"), נעמי לבובסקי ("שלום למלכה", "קופקבנה", "מבוסס על סיפור אמיתי", "דירה בפאריז"), דבורה לוקומואנה ושרה סוקו. הן מגלמות את העובדות הסוציאליות ומובילות את הסרט. אך מי שבעצם מצליחות "לגנוב את ההצגה" לא פעם הן השחקניות הלא מקצועיות המביאות עימן תגובות טבעיות מדהימות וספונטניות שאין שנייה לה.
לקבוצת הנון אקטורז, עשו אודישנים ללמעלה ממאה וחמישים נשים. כאלה שהתנסו בחיי הרחוב ועתה מצאו חיים חדשים – חלקן במקלטים, חלקן שינו את חייהן. 50 נשים נבחרו ומבחנים נוספים נעשו לאלו שהוחלט שתשחקנה דמויות בולטות יותר.
במשך חודשיים שלמים של צילומים הן התחבאו מאחורי דמויות שונות, שמותיהם האמיתיים שונו והן הפכו ל: אדית פיאף, בריז'יט מקרון, ליידי די, סימון ווייל ועוד וריאציות על דמויות מוכרות מן החיים והתרבות הצרפתית. רק שתי שחקניות מקצועיות היו בין "הנשים על קצה", שהן פיתוח של דמויות מן הסרט הדוקומנטרי.
כדי להמחיש את החיים העגמומיים של אותן הנשים, בחר הבימאי לצלם במקום אפרורי ומתועש בצפון של צרפת, הרחק ממראות שדות הלבנדר, כרמי היין או כרזות הפרסום של דיור וחבריו.
בצורה זו, מתקדם הבימאי הצרפתי לאט אך בטוח אל עבר סגנון קולנועי משלו המציג את האנשים הנמצאים בשוליים ומתמודדים עם קשיי היום יום. הוא מזכיר בגישתו את קן לואץ' הבריטי ואולי זהו הסימן להפיכתו ליורשו הצרפתי?!
אציין שהסרט שזכה לביקורות נלהבות במולדתו ולהצלחה בקופות, יצא בעוד האירועים שעל המסך מתכתבים עם מחאת האפודים הצהובים בצרפת.
מבט מחויך על מציאות חברתית-נשית עגומה העשוי בחן, חמלה, ריאליזם ואמפתיה. מסמך חברתי חשוב ומומלץ !
****
