סרטו החדש וה – 38 במספר של קלינט איסטווד היא דרמה פוליטית-חברתית המתעדת את אירועי חייו של ריצ'רד ג'ול – מאבטח אמריקני שעבד בחברת AT&T – לאחר שחשף את המזימה שהביאה לפיגוע בפארק האולימפי בשנת 1996.
אף על פי שסייע בפינוי אזרחים והציל את חייהם, מהר מאוד נחשב ג'ול כבר לחשוד ועובר חקירות על ידי ה – FBI, שמו מוכפש על ידי אמצעי התקשורת בארה"ב, הוא ואימו עוברים גיהנום משך מס' חודשים, ובזכות חבר עו"ד המוכן לייצגו, הם מצליחים לטהר בסוף את שמו.
נתחיל מכך שלטעמי זהו לא הטוב שבסרטיו של איסטווד המציין עוד מעט 90 שנות קיום אם כי ההיפך: אחד מהחלשים שבהם.
הסיפור הוא חשוב, המסקנות הן ברורות והביקורת כלפי הרשויות והתקשורת היא מוצדקת – בגדול.
אבל עולות כאן הרבה מאוד תהיות לגבי גבולות החירות האומנותית שנלקחה למול העובדות המטרידות.
דמותו של ג'ול המגולמת ע"י פול וולטר האוסר העדין היא מוחלשת לא רק מתוקף המקרה עצמו, אלא, באופן בו היא מוצגת. הבחור הוא תמים, חסר ביטחון בשל מראהו וטוב לב ומאמין בצורה עיוורת במערכת אכיפת החוק בארצו ולוקח לו "סרט שלם" כדי להתעורר ולזעום מעט יותר, להבין שהמערכת לא קדושה כפי שחשב וכאשר הוא עושה זאת, אכן מגיעות הסצינות המרגשות.
הדמויות הנשיות בסרט מוצגות בזרקור שלילי (יש מי שיטען למיזוגניה) : האם המגולמת ע"י קתי בייטס (שיודעת לזעום כהוגן) אומנם מתעצבנת יותר מהבן ובשלב מוקדם יותר אך עדיין יחסית למה שהייתה אמורה במצב כזה, המרחק נראה גדול. יחד עם זאת, תפקידה הביא לה לפחות מועמדות לאוסקר.
העיתונאית, קאת'י סקראגס – המגולמת על ידי אוליביה ווילד -יוצאת הרעה מס' 2 בסרט (כבר ניגע ברע מס' 1) גם משום שאינה עושה עבודתה בצורה עיתונאית שלמה וניזונה מעצמות שמוכן לזרוק לה סוכן ה – FBI – המגולם על ידי ג'ון האם – המהווה את הרע מס' 1 בסרט שפשוט מחליט להפליל את ג'ול התמים ביודעין על מנת לעשות לעצמו את החיים קלים יותר.
לא זו בלבד שלוקח לה זמן עד שהיא מבינה את גודל הנזק התדמיתי שגרמה לג'ול על ידי פרסומיה, היא גם מוצגת כאישה שאינה בוחלת באף אמצעי – כולל שירותי מין – לסוכן ובמרומז לעו"ד כדי להשיג סיפור טוב.
עורך הדין המגולם ע"י רוקוול המשובח הוא סוג של תומך רגשי אך מבחינה מקצועית, למעט לנתק מס' ניסיונות להקלטות, אינו עושה רבות חוץ מלשבת על הספה בסלון משפחת ג'ול ולהמתין!
הקצב של הסרט מעורר שאלה אמיתית האם באמת כך נהגו הנפשות הפועלות לאורך כל התקופה המדוברת עד שהתברר כי לבולשת הפדרלית אין שום ראיות מוצקות נגד ג'ול ואז מטוהר שמו ?!
גם אם מישהו היה רוצה לתקן עוולות במידע, האנשים הרלוונטיים כבר אינם בחיים:
הסרט מציין בסופו כי ג'ול נפטר בטרם עת, בגיל 44, מדום לב. ההבנה היא שכל מה שעבר השפיע עליו ויש רמיזה לאירוע הלבבי במהלך הסרט. מעין "סימונים".
מה שהסרט לא מציין הוא כי העיתונאית סקראגס מתה ממנת יתר ב-2001 – גם כן ממשקעים שהותירה בה הפרשה והיא לא נמצאת להגן על שמה או על שירותים שלא הציעה…
ולסיום, אציין כי יוצרי הסרט – בילי ריי שהיה אמון על התסריט ואיסטווד עצמו – לא ממש טורחים להרחיב על המערכה האחרונה והדרמטית של הסיפור הזה: לאחר מספר שנים, התגלה המפגע האמיתי, וממש כמו שה-FBI חשדו, הוא היה גבר לבן, מלא שנאה וזעם. זו עובדה רלוונטית, שהמשפט שזורק עורך הדין לג'ול אודותיה לא מספקת.
מעלה שוב תמיהה על עמדותיהם של יוצרי הסרט המנסים לחדד מיהו האויב האמיתי.
בקריירה הענפה של איסטווד כבימאי יש הברקות וסרטים מעולים ויש גם כאלו שהם ממש לא. הסרט הנוכחי מרגיז כי מבחינתי, קיימת בו אפילו רשלנות עובדתית.
2.5 כוכבים
