כאשר התפרסמה לראשונה הידיעה כי סטיבן ספילברג שוקל להוציא גרסה מחודשת לסיפור הפרברים הקלאסי זוכה 10 פרסי אוסקר משנת 1961, ישר שאלתי את עצמי איך זה קורה אצל בימאי שלא נוהג לעשות רימייקים ולא עסק במיוזיקלס ושאלת השאלות (כמו רבים אחרים), למה?!
באופן אישי, אני לא נמנית בין אלו התומכים בחידוש קלאסיקות קולנועיות משום שקלאסיקות – כבודן במקומן מונח – ונדירים המקרים שהחידושים משפרים, מתעלים או נחוצים.
במקרה של ספילברג קרו שני דברים: הראשון – הסתקרנתי מאוד מה הבימאי הדגול והפרפקציוניסט הזה מסוגל לעשות עם היצירה הקלאסית והשני – הבנתי את הרציונל בגרסה חדשה עבור הדור שלא ידע את גרסת המקור, ואולי מתן ערך מוסף שהאמצעים העומדים לרשות קולנוענים היום מסוגלים להעניק.
הציפייה שלי להגעת הסרט היתה גדולה ואני שמחה לבשר כי לא רק שלא התאכזבתי, אלא, אהבתי אותה מאוד !
התחושה היא שנלקחה יצירה שכבר הספיקה להעלות אבק וספילברג הסיר ממנה את אבק הזמן, ליטש אותה, הבריק אותה, שמר על כל מרכיביה, כמו למשל: הכוריאוגרפיה של טים רובינס, לא נגע במאומה במוסיקה הנפלאה של לאונרד ברנשטיין ומילות השירים של סטיבן סודהיים (שזה עתה הלך לעולמו והספיק לראות את הסרט ולברך עליו) ועשה את הכל ממקום של הרבה כבוד ואהבה.
מאותו מקום שלו כילד בן 10 שראה את הסרט לראשונה ועיניו נדלקו, הוא הוקסם וזו חוויה שתישאר עימו לעד.
יחד עם טוני קושנר (האחראי על כתיבת "מלאכים באמריקה" ו"מינכן"+ "לינקולן" של ספילברג) נוצר מיוזיקל המתכתב עם המאה ה-21 מבלי לגרוע ולו במעט מהעיקרון הנרטיבי–רומנטי של 'רומיאו ויוליה' מאת שייקספיר שאיכלס עד כה סרטים ויצירות תרבותיות רבות.
ארתור לורנץ כתב את המחזה המקורי כאשר הלוקיישן משתנה מוורונה לרחובות ניו יורק, על רקע יריבות של טריטוריה וגזע בין 2 כנופיות נערי רחוב. הגדולה בתסריטו של קושנר היא העובדה שמתווסף עומק לדמויות בסיפור – מה שמקנה לו רובד חברתי ופוליטי כאחד.
(זהו הרי מסוג הסרטים שמעבר לחוויית הצפייה הטוטאלית, מסריו יישארו איתך גם לאחר שתצא מהאולם ומצער לחשוב שהיריבות, הגזענות והנסיבות החברתיות אולי שינו בגדים ותקופות אך לא השתנו – הלכה למעשה – בפועל עד היום. עובדה המלמדת משהו על הטבע האנושי שטרם השכיל לתקן את הכאב הנלווה לכך).
גם בסרט המקורי וגם בסרט הנוכחי יש פתיחה מרשימה המציגה את האזור בו מתרחשת העלילה ממעוף הציפור אך הפעם לקח ספילברג את הצלם הקבוע שלו, יאנוש קמינסקי, והביא תוצאה מרשימה עוד יותר למן הרגע הראשון ועד לקטע הסיום בסרט.
יש אי אלו שדרוגים בנסיבות וברקע של הדמויות הראשיות כמו, למשל: פחות כניעה של מריה לתכתיבים של ברנרדו ודמות שבגרסה הקודמת היתה סוג של טומבוי וכאן היא כבר טראנסית.
הריקודים מרהיבים ומדויקים ובעיניי מתעלים לפעמים על המקור, השחקנים שרים הפעם בקולם – להבדיל מהמקור (קולה של נטלי ווד הוחלף בקולה של זמרת הרפאים, מרני ניקסון, וגם ריצ'רד ביימר לא שר בקולו), אחד משיאי הסרט היה ונשאר השיר: "אמריקה" שירד מהגג לרחובות, עם תגבור של ניצבים המייצגם אנשים נוספים מהשכונה, ובתנועות מרהיבות של מצלמה מרחפת.
ספילברג משלב כאן בין צילומים חיים בעיר לבין תפאורות של העיר, בין אפרוריות המשקפת תחושות ומציאות לצבעוניות מתפרצת כמיטב מסורות המיוזיקלס, בין שמירה על התרחשות סצינות בלוקיישנים מוכרים מהסרט של רוברט וייז לבין מעברים ללוקיישנים אחרים העושים חסד עם ההתרחשות, בין הברקות צילומיות וחידושים ויזואליים והדבר אולי המקסים ביותר מבחינת הויז'ואל בעיניי היא העובדה שעל אף שזהו סרט המצולם בעידן ובאמצעים דיגיטליים, הוא מצליח להשרות אווירה של צילום ישן בפילם שכאילו מפזר סוג של 'אבק פיות' על הכל.
ואי אפשר שלא להתייחס לליהוק:
ראשית, נציין שבגרסה הנוכחית אין צורך באיפור כהה לשחקנים שכן, נעשו בחירות אתניות מובהקות: מי שמגלם דמויות מפורטו ריקו גם מגיע משם או האזור, גווני העור אותנטים והשחקנים נבחרו בקפידה בהיבט זה.
אנסל אלגורט המגלם את טוני בהצלחה, הוא מקסים ואני התחלתי לעקוב אחריו כבר מהתפקיד המושלם שעשה ב"בייבי דרייבר". בזמן הצפייה הוא הזכיר לי לפרקים במבטים מסוימים את פטריק סוויזי בתחילת דרכו ואני בטוחה שהוא מאלו הסוללים דרכם בבטחה לעבר תפקידים מעניינים גם בהמשך. הכימיה שלו עם רייצ'ל זגלר (שעד לרגע ליהוקה היתה אלמונית מבחינה קולנועית) עובדת היטב והיא שרה ברוך ועל אף שאין לה את הקסם שהיה בזמנו לנטלי ווד, אפשר לתת לה צ'אנס ראוי לתפקידה זה.
הליהוק של ריטה מורנו הוא תרגיל שיווקי נהדר בראש ובראשונה, התפקיד שמוצאים לה כולנטינה מתאים ומשלים את הסיפור ההתחלתי ומתקיימת סגירת מעגל יפה כאשר היא שרה את Somewhere (גם אם בסרט המקורי הושר ע"י זוג הנאהבים).
אריאנה דבוס המגלמת כאן את אניטה עושה עבודה מדויקת בתפקידה עם מידת הלהט והנקמה שדמותה דורשת ואילו דייויד אלוורז – על אף כשרונו הניכר – לא מצליח להתעלות מעל הזיכרון שיש לי מג'ורג' צ'קיריס כרקדן והמאצ'ו הלטיני (גם אם ממוצא יווני במקור) המושלם בסרט המקורי.
הפגם היחיד בסרט מבחינתי היא ההחלטה לא לתרגם את השיחות המתנהלות בו בספרדית מתוך "רצון לתקן עוול הסטורי ולכבד את העובדה שחלקים כה גדולים באוכלוסיית ארה"ב דוברים ספרדית", כך אמר הבימאי.
אז עם כל הכבוד לספילברג ולהחלטתו ויש לי אליו המון כבוד, התחושה היא שעניין תיקון העוולות, גישת הפוליטיקלי קורקט והכפייה לשיוויוניות המזיזה הצידה איכות והגיון הסטורי לטובת הכלה יצאה לחלוטין מפרופורציות.
לטעמי, יש להתחשב בקהל שאינו דובר ספרדית גם בתוך ארה"ב ולא לחסוך ממנו הבנה של כלל הטקסט, שלא לדבר על הקהל בעולם כולו המצפה לסרט ורוצה להבין את כולו. בוודאי שניתן להבין בסופו של דבר מהקונטקסט את הכל, אך החלטה מהסוג הזה היא מוגזמת ומיותרת בעיניי.
גוסטבו דודאמל, המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, ניהל את התזמורת במהלך הקלטת השירים עבור הסרט ויש לציין כי מכלול השותפים להפקת הגרסה הנוכחית, יצרו מארג קולנועי שהוא דילייט אמיתי לעין ולאוזן שכדאי מאוד לראות וללא ספק ליהנות ממנו !
4.5 כוכבים.