בבואנו להתייחס לסוגיית התדמית של היהודים בסרטים כגורם מבדיל בחברה, ניתן לומר כי תמיד יהיה קיים קונפליקט בסיסי בין להראות את היהודי כאחד האדם החי עם כל קדמת המאה ה – 21 לבין השוני, הייחודיות והסייגים הבאים לידי ביטוי דרך הבאת המסורת , הדת וההלכה על בוריה.
בין להראות את היהודי כגבר בנוי לתלפיות, לוחם וגיבור כמו צ'רלטון הסטון ב"בן חור" או דניאל קרייג בסרט, "התנגדות", לבין היהודי הנודד, הכפרי, הקורבני בכל כך הרבה סרטים אחרים.
הקולנוע, העומד במרכזה של היצירה התרבותית בת זמננו, מהווה זירת יצירה פורייה בכל הקשור להתמודדות עם הזהות היהודית והדבר בא לידי ביטוי בשתי זירות מרכזיות: סרטים ישראליים ושאינם ישראליים משום שהקולנוע אינו מטרה אלא אמצעי. מכאן שהסרטים, הדמויות והיוצרים – משמשים כניצבים בדרך אל מסקנות תרבותיות והיסטוריות.
על מנת להבין כיצד מוצגים היהודים קיימים, למעשה, שני פרמטרים על פיהם ניתן לבחון את תדמיתם בסרטים:
אלו שמדברים על (היהדות) ואלו שעושים את (מקיימים את היהדות).
בין אלו המדברים על נוכל למצוא יוצרים כמו ברברה סטרייסנד או וודי אלן. סטרייסנד תמיד מקפידה שבסרטיה היא תגלם דמות שהיא יהודייה, עם שם יהודי – גם אם העלילה אינה עוסקת כלל וכלל בהוויה היהודית בשום דרך. (זאת, כמובן, להוציא את יצירתה, "ינטל" אליה אגיע בהמשך.) אלן הקדיש את מחציתה הראשונה של הקריירה שלו לעיסוק בכל מה שמילא והעסיק את חייו ועולמו. החל ממקורות ההשראה והמשפחה שלו ועד לענייני הנשים והזוגיות. דוגמה נהדרת להוויי ביתו ניתן למצוא בסרטו המעולה, "ימי הרדיו", המנציח את האווירה בה גדל כילד ואמרות שפר לא מבוטלות של אימו גם אם מבחינת נראות, אין שום מאפיין יהודי למשפחה מבחינה חיצונית או ענייני מסורת. ב"קח את הכסף וברח", הסרט הראשון שביים וודי אלן ב-1969, הוא מגלם נבעך שמסתבך עם החוק, נשלח לכלא ועובר שם ניסוי רפואי שאחת מתופעות הלוואי שלו היא שהוא נהפך לרבי (התופעה, למזלו, חולפת). אלן התחזה ליהודי חרדי גם ב"הרומן שלי עם אנני" מ-1977 – שם כדי להביע את תחושת הזרות שחש בבית משפחתה הוואספית כל כך של אהובתו, אנני הול. קטע מעניין בסרט היא מונולוג של על האסוציאציות העולות בראשו לנוכח המילה, "יהודי".
בין אלו שעושים את ניתן למצוא סרטים כמו: "זרה בינינו" שביים סידני לומט מ-1994 – בו גילמה מלאני גריפית שוטרת שיקסע, שמתחזה ליהודייה חרדית כדי לחקור פרשת רצח בקהילה החסידית בברוקלין.
סרט נוסף שהתרחש בקהילה החרדית בברוקלין, או בעצם תיאר את הניסיון להיחלץ ממנה, היה "אשת חיל מי ימצא" של בועז יכין מ-1998 – בו גילמה רנה זלווגר אישה חרדית בשם סוניה הורוביץ, שרוצה להיחלץ מנישואיה הלא מאושרים ולעבור לעולם החילוני כדי לפתח שם חיים עצמאיים. היה זה ניסיון חריג ומעניין לדון בקהילה החרדית באמריקה מהזווית הנשית דווקא.
אחת הדוגמאות הידועות ביותר היא "ינטל" מ-1983, הסרט הראשון שביימה ברברה סטרייסנד, שהתבסס על סיפורו של יצחק בשביס זינגר. בסרט זה באים לידי ביטוי שלל מנהגים יהודיים עוד מהחיים בגולה והוויי מיוחד של החברה בתוכה. "כנר על הגג" מ – 1971 הגיח עם חיי הכפר וקורותיה של משפחה עם ארבע בנות המעזות למצוא את בחיר ליבן שלא על פי הקריטריונים הנהוגים בחברה המסורתית בה הם חיים.
אגב, אחת הטענות החזקות שעולות בקרב גופים שונים בעולם, זרמים מסוימים או פשוט יהודים וישראליים המנסים לנתח השתלשלות אירועים משני גורלות והפוגרומים ברחבי אירופה, היא עובדת לבושם יוצא הדופן והאזורים המופרדים שהם בעצמם הכניסו את עצמם.
מצד אחד רוצים ליצור זיהוי מובהק של היהודי באשר הוא ומצד שני היהודים עצמם רוצים להיטמע בחברה בה הם חיים ולמזער זיהוי חיצוני. את הקונפליקט העקרוני ולא רק זה החיצוני, ניתן למצוא בסרט בכיכובו של אל ג'ולסון משנת 1927, "זמר הג'אז", שנחשב גם לסרט המדבר הראשון. עלילתו עוסקת בבחור יהודי החולם להיות זמר ג'אז כשאביו מייעד אותו להיות חזן…
ואיך משרת המבע הקולנועי את תדמית היהודים בכל הנוגע לסרטי שואה?
כיום ניתן להגיד שהמצב החל להתאזן. מה זאת אומרת? עד לפני כ – 13 שנה מרבית סרטי השואה שנעשו הציגו את היהודים כקורבנות של המשטר הנאצי ומשתפי הפעולה שלהם שהיו מפוזרים ברחבי אירופה. בשלב מסוים מגמה זו השתנתה והחלו לצוץ סרטים לא מעטים שהציגו גם את המורדים והגיבורים ואף מתחו את הגבולות מעבר לאירופה.
עניין של חינוך
לפעמים, באמצעי הומור או קלילות הדעת מוחדרים מסרים וביקורת על הקהילה היהודית הנובעים מבורות (כפי שניתן להבין מ"הרפתקאות רבי יעקב" בכיכובו של לואי דה פינס משנת 1973) או סטיגמות כפי שניתן להבחין בשפע בקומדיה הצרפתית המצליחה משנת 2014, "למה זה מגיע לי", או לקבל שיעור על מנהגים דרך דרמה קומית בריטית מ – 2004 העונה לשם: "סוזי גולד".
כאשר זה נוגע לחשיבות היהדות כאלמנט משפחתי, ניתן לזהות את הנושא בבירור בקומדיה האמריקנית, "פשוט מאוהבת", בכיכובן של מריל סטריפ ואומה תורמן.
בקולנוע הישראלי, הדרך בה באה לידי ביטוי היהדות יותר מכל, היא דווקא בסרטים העוסקים ביהודים מסורתיים או חרדים שכן, האחרים עוסקים ומדגישים את עניין הישראליות ולאוו דווקא מההיבט הדתי.
דוגמאות בולטות לסרטים העוסקים בהוויי היהודי על גווניו: "האושפיזין" בכיכובו של שולי רנד, "הסודות" של אבי נשר, "למלא את החלל, ו"לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין ועוד.
