מבוסס על סיפורו המדהים של בריאון וידנר, גבר צעיר וחסר כל, שאומץ בילדותו על ידי כת של גלוחי ראש גזענים וידועים לשמצה, העובר כנגד כל הסיכויים תהליך אמיץ ומעורר השראה במטרה להפנות את גבו לשנאה ולאלימות, לשנות את חייו מהקצה אל הקצה ולהתנתק מהלך הרוח הניאו-נאצי שהיה מנת חלקו.
בעזרתו של פעיל אפרו אמריקני והאישה שהוא אוהב – אם חד הורית לשלוש בנות, הוא מנסה לשים את חייו הקודמים ואת משפחתו המאמצת מאחור ולפתוח בחיים חדשים.
בריאון וידנר, סבל במשך קרוב לשנתיים מתהליך כואב שעבר על פניו ועל גופו כדי להסיר את הקעקועים שקשרו אותו אל עברו הנורא ונמלט עד היום מהאנשים שמנסים להחזירו בכל מחיר לעולמו הקודם.
הסיפור שהכה בתדהמה את גיא נתיב כשקרא עליו לראשונה בעיתון ישראלי הוביל להחלטה לכתוב את סרטו האמריקני הראשון ובאמצעותו להציף תופעה חברתית מאיימת לצד חמלה אנושית ותקווה לעתיד טוב יותר.
נתיב, נכד לניצולי שואה, שלקח על עצמו את האחריות לנהוג על פי העקרונות אותם ינק מסבו, קיבל ממנו את ברכת הדרך לפרויקט והחל מסע מפרך ומאתגר של כתיבה שארכה שלוש שנים במהלכן הגיע לפגוש את וידנר 16 פעמים וכתב תסריט שהיה לשלם, מלא, מדויק ונאמן למציאות, לשפה ולמנהגים שאיפיינו ומאפיינים עדיין את אותן קבוצות של גלוחי ראש ניאו-נאציים הקיימים בארה"ב ולא רק שם.
לראיון המלא עם גיא נתיב – לחצו כאן !
התוצאה היא סרט נוקב, בועט, מצמרר, מעורר מחשבה ועניין וכזה שלא ישאיר אדיש ולו לרגע אחד את צופיו.
מעבר לעבודה המאומצת והמוקפדת על התסריט, ניכרת המחשבה וההשקעה על כל יתר הפרטים ההפקתיים וזאת לצד כל האילוצים שהיו בדרך.
הליהוק לתפקיד הראשי התברר כמושלם: ג'יימי בל שכולנו התאהבנו בו כ'בילי אליוט' (עליו זכה בשנת 2001 בפרס הבפט"א ובפרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקני לשחקן צעיר) התבגר על המסך ובחיים ונענה לאתגר שהציב בפניו נתיב – אליו התלוו לא מעט חששות מפאת איומים על חייו מצד חברי הכתות להן השתייך בתחילת העלילה. הוא עושה בסרט עבודה נהדרת ועמוקה הממחישה היטב את הייסורים אותם עוברת דמותו, הקשיים לקבל החלטות הרות גורל שתשפענה לא רק עליו, אלא, גם על אהובתו שתהפוך לאשתו ובנותיה אליהן התחבר מאוד וגם מעבר ממפלצת אנושית כנקודת המוצא ממנה מתחיל הסרט לאדם המרגיש לפתע שהדרך בה הלך היא שגויה ומנסה לקלף מעצמו את שכבות האכזריות עד למציאת ההומאניות והקבלה העצמית והחברתית. תהליך זה מגובה בסרט בשוטים לא פשוטים של אותו תהליך להסרת קעקועים שהוא כואב וארוך – תהליך אותו בחרה הדמות האמיתית בחיים, וידנר, לעבור ללא הרדמה או טשטוש כדי שיחווה את הכאב כולו כסוג של כפרה על מעשיו.
בל אימץ לעצמו גם שפת גוף גמלונית של בריון, מבט עם עיניים שקועות במיוחד ותגובות של פיוז קצר שנהגו להצית מהומה אלימה בכל רגע נתון.
זוגתו בסרט המגולמת על ידי השחקנית האוסטרלית המקסימה והמעניינת, דניאל מקדונלד, התפרסמה בארץ בסרט בכיכובה: "פאטי קייקס" כראפרית לבנה ורשמה הופעות נוספות ב"גדולה מהחיים", "ליידי בירד" ואחרים. היא נחשבת כיום לאחד השמות החמים בהוליווד והייתה בחירה טבעית לגיא נתיב שראה בה את הליהוק המתאים ביותר. מישהי שהיא אותנטית ולא שחקנית שמתחפשת, לדבריו. ותפקידה אכן מוציא ממנה איכויות דרמטיות לא מעטות הנעות בין רוך נשי ואימהי להתקפי זעם.
שחזור הלוקיישנים ותנאי המחייה של הקבוצות המדוברות ושל הגיבור במנוסה, מציגים נאמנה מראה לחצר האחורית של ארה"ב שהפכה להיות קדמית ביותר עם עלייתו של טראמפ לשלטון כאשר קבוצות מסוג זה קיבלו גושפנקה מחודשת לקיומן והפעילות שהם מעודדים.
גם ההיבט האומנותי לא נעדר מהסרט ובא לידי ביטוי במספר שוטים מושקעים ומחושבים כמו סצינה המתרחשת בבית קברות למכוניות, צילום מלמעלה כל פרק זמן מוגדר, אווירה קודרת באופן הכללי הניזונה מבחירות של תאורה העוברות בין אור לחושך ופסקול שמתכתב עם האינטנסיביות של העלילה.
לשם הסרט משמעות גדולה מאוד שכן, התהליך שעובר על הדמות קורה במקביל גם ברמת העור שאט, אט מתנקה מהסמלים החיצוניים וגם ברמה הפנימית של שינוי מחשבתי. הדמות "מקלפת" עצמה כמו נחש המשיל עורו מהישן אל עבר ה"חדש", אל עבר הגאולה.
"סיפור על אהבה ושנאה" היא רק אחת מהדרכים דרכן ניתן לתאר את הדילמות העוברות על הדמות בסרט. מתהומות השנאה והגזענות, האלימות והעיניים מלאות האיבה לגבהים חדשים של אהבה וחום. מקבוצת גלוחי ראש אגרסיבית לאישה חמה ואוהבת המעניקה שביב של תקווה לחיים אחרים שהם נקיים מהזוהמה הרגשית אליה הורגל. וכל זאת כאשר לנצח יקווה וישאל את עצמו בריאן האם באמת השקיט את המפלצת שהייתה בו והיום הוא מישהו שניתן יהיה גם לאהוב.
האישה שאיתו יודעת היום את התשובה. לגבי יתר החברה – זו תמיד תישאר תעלומה עבורו.
אפשר לסלוח או לא לסלוח לדמות שבסרט, אפשר אפילו לנקוט בגישה חשדנית כלפיו ודומיו אך הם כל כך נדירים ומעטים שצריך לתת עליהם את הדעת ולו ברמת התקווה האנושית והמוטיבציה להילחם למען השינויים הרצויים בחברה שיצרנו לעצמנו.
נתיב עשה כאן, ללא ספק, צעד גדול בכיוון המודעות לנושא ולמימדיו, צעד גדול מאוד בקריירה שימשיך להזניק אותו קדימה במלוא הכוח והוכחה ניצחת לכך שהתמדה וביטוי עצמי הם מתכון מנצח לקולנוע אקטיביסטי.
****
